בעליית הגג <br>

בעליית הגג שברחוב כרמיה, היא עמדה עכשיו להכין לה משהו לאכול. מעט מצרכים היו לה. הרעב גבר על הבדידות ועל שאלת הקיום הכספי שריחפה מעליה, מאז שידידה שלה מירושלים שכנעה אותה לקחת חופשה ארוכה מהקיבוץ. היא גם זו שהכירה לה את שלמה לוי מאשדוד, שהשכיר לה בסכום פעוט את עליית הגג הזו.

רק מחלון הקוקיה שבמטבח היא יכלה לראות ולהתענג על מראה השמיים ועל צמרת האורן הזקן שהגביה עד לחלונה. היא חשבה עכשיו רק על חביתה, סלט גדול וגבינה לבנה שאהבה מאד כשהם מלווים עם פרוסות של טוסט. אבל כל אלו לא נמצאו לה. היא עמדה לה לכן וקילפה ראש של בצל, חתכה אותו דק בסכין משוננת על הקרש והניחה את החתיכות על צלחת. אחר-כך היא חתכה באותה סכין, פרוסות יפות של לחם אחיד מכיכר שקנתה אתמול. היא הניחה את הפרוסות ליד הצלחת ששמה על משטח העץ הגדול, ששימש לה גם שולחן. מתוך צנצנת המלח היא הוציאה את הכפית ופיזרה איתה מלח גס על הבצל כדי שיגיר מעט מעסיסו. אחר-כך היא הוסיפה את העגבניה היחידה שנותרה לה והניחה אותה, אחרי חיתוך גס, על הבצל. ואז היא הוסיפה חתיכות מועטות וזעירות מפלפל חריף ומקומט, ששכב לו בקערה על הקרש, יחד עם בצלים נוספים. בעדינות היא זרתה על הכל קצת עלים מיובשים ומפוררים של נענע, שאמא שלה הביאה לה בשבוע שעבר מהקיבוץ. לבסוף מזגה על הכל שמן זית בקילוח דק ונתנה לסלט לעמוד ולהעמיק טעמים, עד שהמים ירתחו בקומקום החשמלי והיא תמזוג לעצמה כוס תה, שתלווה את הארוחה.

אחרי שהוציאה את הכוס והסכו"ם מארון הכלים, נגעה גם בעיניה. היא חשה בצריבה וקיללה בשקט על שלא זכרה לשטוף ידיים. היא הלכה מהר אל השירותים הקטנים ושטפה במים את דמעות הזעם החריפות שעלו בעיניה. פתאום בא הבכי מעצמו והיא עמדה כך, מול פיסת ראי שהייתה שם עוד מימי שלמה לוי, הסתכלה בעצמה ברחמים. היא חשבה על חייה הקודמים והצטערה שיצאה מתוכם אל בדידות. בקיבוץ, חשבה, לפחות נגעתי באנשים, אבל פה חתיכות חיי אובדות בתוך מחסור.

הרעב החזיר אותה אל קרש השולחן ובדרכה מהשירותים, העבירה אליו את הכסא הלבן שהביאה מהקיבוץ. בישיבה היא מזגה לה כוס תה והחלה לאכול. היו לה נחמה ואושר כשטעמה את הלחם הטבול בשמן העסיסי המעורב עם הבצל, העגבניה והפלפל. פתאום הכל חלף והיא שקעה באכילה. היא אכלה כמו שציירה, בהתמסרות, בתשוקה ובמלא חושיה. התענוג היה כמעט מושלם. אל הפרוסה האחרונה היא הגיעה כבר אחרי שהספיגה בלחם את כל המיץ של הסלטון. היא התלבטה אם לשוב להוסיף ולהכין עוד, או לטבול את הפרוסה היחידה הזו, בתה שעוד לא שתתה.

פתאום נשמעה נקישה קלה על הדלת. היא התפלאה וקמה סתורה, לועסת ופתחה. "הא", אמר מוטק'ה עמיר, מנהל מכון הסיבים, שהעסיק אותה לפרקים בכתיבת תעודות הוקרה לתורמים: "תפסתי אותך בזמן לא טוב" אמר ושילח רגל ראשונה קדימה אל מעבר לסף: "אל תשאלי אותי למה באתי, גם את יודעת שלא בשביל עבודה" וכבר אחז בידה וניסה לכרוך את ידו השניה סביב גבה. היא נסוגה פנימה, אחזה בכנף הידית ושילחה את הדלת לכיוון המשקוף. הוא נהדף מעט אבל היה בפנים, תופס אותה במתניה וגורר אל המיטה. הכל חלף בראשה והפחד שיתק אותה לדקה אחת ואז בכוחות מחודשים, הכתה בו ברגלה על מפתח מכנסיו. מעוצמת מכתה, הוא נחבט אל רצפת הקרשים ושכב המום וכואב ליד הכסא הלבן.

גם היא, המומה, סתורה ובכותונת, פתחה את הדלת ורצה במורד המדרגות אל בית השוטר בויאנג'ו שגר בקומה תחתיה. אבל למרות דפיקותיה המבוהלות לא היה איש בבית. כשנרגעה רק מעט, עלתה שוב אל עליית הגג ונכנסה בחשש. מוטק'ה עוד שכב על הרצפה אבל מיד כשראה אותה הרים את ראשו, הושיט יד ותפס את שולי כותנתה. בכוח היא השתחררה מאחיזתו ורצה אל השירותים שם תפסה את המגב, יצאה והניפה את צידו הרחב בדיוק מעל לראשו. היא אמרה: "תעיז לגעת בי!" לבה הלם והיא הלכה סביבו בחדר הקטן כשהיא אוחזת לפניה וכנגדו את המגב ובמהירות, כשהיא משחררת רק יד אחת, תלשה את בגדיה מקולב הבגדים ששימש לה ארון ארעי. היא נכנסה לשירותים וציוותה עליו משם להישאר במקומו. בתוך כך, התלבשה מהר וחשבה שהייתה צריכה לתלות בד שיחצוץ בין השירותים לחדר.

כשיצאה, הוא ישב על רצפת הקרשים וסימן לה שתתקרב. הוא אפילו הושיט אליה שתי ידיים בתנועת בקשה, אבל היא שהחזיקה עכשיו את המגב כמו כידון, הביטה אליו בבוז ופקדה עליו לקום. היא נפנפה מולו במגב ואותתה לו לעשות זאת מהר. כשקם היא כיוונה אותו אל היציאה ולא הניחה לו לסטות. הוא נעצר לרגע לפני הדלת הפתוחה בניסיון להיטיב את בגדיו, אבל היא הרימה שוב את המגב והוא יצא.

על הסף, לפני שהחלו המדרגות, הוא בכל זאת עצר ואמר: "אני מבקש סליחה, לא חשבתי מספיק, עכשיו ראיתי כמה טעיתי" אבל היא כבר הגיפה אחריו את הדלת ולא רצתה להקשיב.

היא ידעה שהוא עוד עומד שם, כי לא שמעה צעדים יורדים, ולכן גררה את הכסא הלבן אל הדלת והוסיפה גם אותו לנעילה. את המגב היא השעינה לצידו.

היא עמדה ליד הקרש הגדול. לקחה את כל כיכר הלחם ובצעה אותה בידיים לאורכה, הוציאה את תכנה, דחפה פנימה את שארית הבצל החתוך, שפכה שמן שזלג עכשיו מהבקבוק גם על הרצפה, המליחה ואז נגסה בזעם ובביסים ענקיים שהתקשתה לבלוע.

כשגמרה לאכול, קינחה בנייר טואלט את שלבי רצפת העץ שספגו את השמן והתיישבה על הכסא הלבן שליד הדלת.