הזוועה חזרה - ההתעלמות תישאר

רק עתה, 43 שנה(!) לאחר רצח הי"א בידי מחבלי ארגון "ספטמבר השחור" שהקים אש"ף, נחשפת הזוועה. עושה זאת סרט תיעודי אמריקני "Munich 1972 & Beyond", שיצר ההיסטוריון האולימפי ד"ר סטיבן אונגרליידר מאוניברסיטת טקסס, סרט שפרסום מוקדם עליו הופיע ביום שלישי ב"ניו-יורק טיימס", אשר ראיין שתיים מאלמנות הי"א: אילנה רומנו ואנקי שפיצר, שבעלה אנדריי היה מאמן נבחרת הסיוף של ישראל.

אל תתהו מדוע דווקא אמריקני טרח להקדיש מזמנו ומהונו להנצחת רצח 11 הספורטאים הישראלים. הקולנוע הישראלי, כידוע לנו, מתוכנת בעיקר להנצחת סבלו של העם הפלשתיני. אין לו עניין מיוחד לחקור בעבר, מה גם שפרשת טבח הספורטאים הישראלים עלולה להכפיש את מאבקם ההרואי של לוחמי החופש הפלשתינים בקלגסי היישות הציונית.

אין זה מקרה, שהדיווח על ההתעללות שעברו כמה מן הנרצחים במינכן (לבד מרומנו, עצמותיהן של אחדים מחבריו נשברו), נחשף בכמה מעיתוני ארה"ב. הידיעה בנושא הזה, כפי שהופיעה בביטאון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ, הזכירה חידון בלשי. לאורך כל הדיווח הארוך, הקפיד הכותב שלא לגלות לקוראים מיהם הרוצחים...

דווקא המילה "פלשתינים" שכל כך חביבה על הארץ, פשוט ירדה למחתרת. פתאום, הס מלהזכיר אותה! היו "טרוריסטים" והיו "מחבלים", אבל כנראה שהם הגיעו מהחלל החיצון. הם משוללי זהות לאומית. לעומת זאת, דאג הכותב להזכיר, כי אחד משלושת המחבלים שנותרו בחיים, הכחיש בספר זיכרונות שפירסם ב-2002, כאילו התעללו חבריו בבני הערובה הישראלים.

מסתבר כי צילומי הזוועה שהובאו לישראל לראשונה ב-1992, היו כנראה פיברוק ישראלי. הארץ עוד יבדוק, שהרי על הכבוד הפלשתיני צריך לשמור.

בשנת 2000, אם איני טועה, בגיליון מיוחד של מעריב, התפרסמה כתבה של העיתונאי רון מיברג, שהתייחסה לרצח במינכן. הכותב, איש שמאל מובהק, לא התבייש לציין כי "ספטמבר השחור" הוא הארגון שהתפלג מאש"ף. לא התפלג ולא נעליים. שקר עלוב.

כפי שפירסמו מנהיגי אש"ף עצמם בזיכרונותיהם, וכשם שהתברר למשל, כאשר נרצחו בפברואר 1972 שלושת הדיפלומטים החטופים (שני אמריקנים ובלגי אחד - י.ר.) בשגרירות סעודיה בחרטום, סודן. "ספטמבר השחור" היה ארגון רצח שקיבל את פקודותיו מערפאת עצמו, לו היה אינטרס ברור להסוות את הקשר בינו לבין הרוצחים, כדי להציג לשוטי העולם תדמית מהוגנת.

בשנת 2005 ביים סטיבן שפילברג הגדול את הסרט "מינכן". אם הייתה למישהו תקווה כי העובדה שסרט המספר את סיפור רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן ויבוים על-ידי במאי יהודי, תגרום לכך שהעולם יצפה בסרט מופת, הוא התאכזב קשות.

שפילברג, שכל הוליווד כורעת ברך לפניו, יכול היה לבחור כתסריטאי ל"מינכן" את כל מי שרצה. אבל מכל המבחר האדיר העדיף שפילברג דווקא את טוני קושנר (לצידו של אריק רות').

קושנר הוא יהודי, איש שמאל קיצוני, הידוע בביקורת הארסית שיש לו על ישראל (למרות שהוא מכחיש כי אמר שהקמת מדינת ישראל הייתה משגה היסטורי ומוסרי).

ואמנם הסרט רשם שפל מוסרי, יוצריו לא נרתעו מלהשוות בין לוחמי יחידת "כידון" של ה"מוסד" שנשלחו בהוראת הממשלה לאירופה לחסל את ראשי "ספטמבר השחור", לבין המחבלים עצמם. הירחון היהודי-אמריקני החשוב, "קומנטרי", אף הציע לבחור בסרט בקטגוריה של "הסרט הצבוע ביותר של השנה".

ליבי ליבי לאילנה רומנו, שאמרה בראיון ל"ניו-יורק טיימס", כי חרף הכאב הנורא היא לא נרתעה וסיפרה לילדיה כיצד התעללו המחבלים הפלשתינים באביהם, אבל לא תאפשר להם לראות את התמונות המזוויעות של הגופה המגואלת בדם (המשקולן רומנו שנפצע בברכו בעת החימום לפני הופעתו, היה עם ברך מגובסת כאשר נלכד עם חבריו.

(למרות מצבו, חטף רומנו סכין לקילוף פירות, דקר את אחד מ-8 המחבלים וחטף את נשקו של האחר, אך הוכרע על-ידי האחרים. קדם לו במאבק פיזי עם המחבלים, מאמן המתאבקים, משה [מוני] ויינברג. הוא התעמת עם המחבלים גם אחרי שספג צרור מקלצ'ניקוב מטווח אפס, עד שנורה שוב וגופתו הונחה בפתח הביתן הישראלי - י.ר.).

מאז ה-5 בספטמבר 1972, עומדות האלמנות אילנה רומנו ואנקי שפיצר, בראש מאבק מתסכל, מריר, בעיקר כנגד הוועד האולימפי הבינלאומי, המסרב בעקשנות להנציח את זכר ה-י"א בטקסי הפתיחה של המשחקים האולימפיים. השתיים רואות בסרט החדש ובהשתתפותן בו, חלק מהמאמץ לעורר את דעת הקהל לתמוך בהנצחה.

עד היום, עלו כל מאמציהן בתוהו. למרות שטבח של 11 ספורטאים אולימפיים במהלך המשחקים הוא אירוע חסר תקדים, מאז חודשו המשחקים המודרניים בשנת 1896. לא קשה להבין מדוע. הספורטאים שנרצחו הם נציגי המדינה הלא נכונה.

אמנם במשחקי אטלנטה 1996, נערך טקס זיכרון צנוע אבל הוא הוצמד לטקס שנערך לזיכרם של שני אזרחים שנספו בפיגוע לא חבלני שאירע באטלנטה, ולדעתי התקיים רק מפני שנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי דאז, הספרדי חואן אנטוניו סאמארנש, ראה בכך מחווה לידידו הטוב, אלכס גלעדי.

די אם נזכור כיצד הגיב הוועד האולימפי הבינלאומי במהלך משחקי מינכן, על הרצח. נערך טקס אזכרה מרשים באצטדיון האולימפי אחרי שהמשחקים הופסקו ליום אחד בלבד! מי שהיה אז נשיא הוועד, האמריקני אוורי בראנדג', התנגד בתוקף להפסיק את המשחקים. בכלל לא מפליא. הרי זה היה אותו בראנדג' שכעסקן בכיר בספורט האמריקני, פעל-כנגד היוזמה שארה"ב תחרים את אולימפיאדת ברלין 1936, בגלל רדיפת היהודים בידי המשטר הנאצי.

לכן, הלוואי שאתבדה, אבל חוששני שגם היוזמה החדשה של אילנה רומנו ואנקי שפיצר, תיפול על אוזניים אטומות ועל לב של אבן. במיוחד שהאולימפיאדה הבאה תתקיים בברזיל (21-5 באוגוסט 2016), שמימשלה נמצא בצד השמאלי של המפה.

פרשת רצח י"א ספורטאי ישראל היא בעיני פסיפס ענק, שעד היום, 43 שנה לאחר שהתרחשה, מתווספות אליו אבנים חדשות, אך התמונה המלאה רחוקה עדיין מלהיות מושלמת. רק גורם אחד לא השתנה מאז 1972 (וגם לפני זה) ועד היום: דם יהודי היה ונשאר זול ולא עושה רושם מיוחד על המצפון הבינלאומי.