ראש גדול

אז חלום הקריירה, שבנדק לא נקלע אליו בטבעיות, כפי שיסופר להלן, כמעט התנפץ לו בפנים. כדי להתפרנס, נאלץ לעסוק במלאכות שאינן מדרכו של שחקן ולא אחת מצא עצמו מתבוסס בתפקידים שכיום, ממקומו הנוכחי, הוא איננו יכול לשיר להם שיר-הלל. אני מזכיר לו את תפקיד צבי קולוסאל מהצגת "לב טוב" שהועלתה ב"הבימה" ב-99'. כנראה, בנדק לא במקרה איננו כולל אותו ב"רשימת המלאי" שלו. הוא הוזמן לשם לא בגלל כשרונו, או הידע שרכש באוניברסיטה, גם לא הודות לעיני התכלת שלו. היו צריכים שם שחקן דמוי בריון לתפקידון דוחה וגייסו את בנדק רק בגלל ממדיו.

עתה לא רק שהוא מככב ב"רביזור" בתפקיד ראש העיר, שהוא כבר גילם בעבר הלא רחוק, אלא לראשונה בנדק, כאמור השחקן הדחוי מפעם, מוצא את עצמו במצב שבו הצגה שלמה מוטלת על כתפיו הרחבות, בעקבות פרסומו מהטלוויזיה. זה חדש לו. הוא מתנחם בכך שלפי שיטתו של אריה גם הכוכב הגדול בהצגה שלו מהווה רק אחד ממרכיביה ונשמרת הפרופורציה. "אני אוהב את זה", מעיר בנדק. "אמנם אני בתפקיד הראשי, אבל לפי הבימוי של יבגני יש לי גם היכן להתחבא".

אכן, לעתים, הוא עדיין מחפש להתחבא, אם אחד במשקל כבד כמוהו מסוגל להתחבא, אבל בנדק מודע לכך שעכשיו עלה מדרגה. ככוכב-אורח בא בעקבות חיים טופול, משה איבגי וחנה לסלאו - והיחס אליו כרגע ב"גשר" הוא בהתאם. "אני שמח שעברתי את הדרך שעברתי ולא ההפך ואלמלא כן אולי לא הייתי נהנה הנאה כה רבה מתפקיד ראש העיר ב הצגת 'רביזור", הוא אומר. "עם כל הניסיון שצברתי יכולתי לבוא אליה נינוח".

רק ניסיון?

"אני מאמין שעבודה קשה והתמסרות לדבר נושאות פירות. מצד שני, לאחר שנים במקצוע, אני יודע איפה אני חי ומכיר סיפורים של שחקנים, שכשם שהעלו אותם למעלה, מהר מאוד הורידו אותם למטה. ברור לי שקרה איתי משהו לא שגרתי. הרי לא היה מקובל לשים שמנים בפריים טיים ובסדרת 'המשרד', שבה אני משחק בטלוויזיה, נלקחתי לשם למרות שפיזית אני שונה באופן בולט מהשחקנים שעשו את התפקיד שלי בסדרה בחו"ל ולמרות שאצלנו היפים והיפות מובילים את הפריים טיים".

מעניין מאוד כיצד תהילת הרגע בכלל לא מסחררת אותך.

"בעוונותיי, כיו"ר שח"ם, איגוד שחקני המסך, אני מסתובב בין בתי הספר למשחק כדי לגייס חבר'ה לאיגוד שלנו. אחד הדברים שאני מסביר לסטודנטים שם הוא שאין פה נסים ואל להם לשבת בבית ולחכות שאילן רונן, המנהל האמנותי של 'הבימה', או עמרי ניצן, המנהל האמנותי של 'הקאמרי', יקראו להם לעבוד. עליהם ליזום בעצמם ולדעת שלא חשוב איזו הצעה יקבלו בטלוויזיה, לפני הכל עליהם לעשות גם תיאטרון ולא רק זה שמול הזרקורים. אולי תופתע לשמוע, אבל עם כל ההצלחה שלי בטלוויזיה וכעת, אפילו עם התפקיד ב'גשר', אני מודאג".

ממה?

"אני מודאג מכך שבאופן יוצא דופן מבחינתי כעת אני כמעט לא בפרינג'. עד עכשיו לא חשוב מה שעשיתי בתיאטרון הרפרטוארי, תמיד הקפדתי לשחק במקביל גם בתיאטרוני-שוליים. אין דבר כזה לקפוץ בבת אחת לגג".

הדרך המחושבת שלך באה לך מהבית שבו גדלת בקרית-חיים?

"אני לא יודע. הוריי עברו מסלול שונה לגמרי ממני. אבא שלי עבד בחברת החשמל. אמא שלי שימשה כמזכירה במוסך לטרקטורים. תמיד הם היו בעבודה מסודרת עם תיחום ברור בינה לבין מה שבא אחריה, אולי בניגוד למה שקורה עם עירית (רעייתו, השחקנית עירית נתן-בנדק, י. ב.) ואיתי, שאצלנו הכל מעורבב. ייתכן שלדרך החשיבה שלי הגעתי תוך כדי טיפול בשחקנים מתוקף תפקידי בשח"ם. מול העיניים שלי הם קמים ומתרסקים. יום אחד הם מיליונרים ולמחרת אין להם מה לאכול. יום אחד הם מככבים בטלוויזיה ולמחרת הם מתקשרים לשאול אם יש בשבילם איזה תפקידון".

בניגוד לשחקנים אחרים שפורצים קדימה ולא תמיד ניתן לשים את האצבע על נקודת הפריצה שלהם, אצלך ברור כיצד זה קרה לך. הרי במחצית השנייה של שנות ה-30 שלך נעשית מבוקש מאוד לסדרות טלוויזיה, מהן הוקפצת לפרסומת של הבנק ומאז הכל השתנה לך.

"ה'ניתוח' שלך נכון. זה התחיל בטלוויזיה. אם תשאל אותי, זה קרה ב'הרצועה' ב'ביפ', בערוץ הצחוק, שאפשרה לי להיחשף אחרת ממה שנחשפתי עד אז. ראו שם את דביר שמוכן להשתטות ואפילו לצחוק על עצמו. שם אותתי לצופים ובעיקר לתעשיה - 'בואו, תשתטו איתי!' משם הוקפצתי לסדרות בערוצים אחרים ששדרגו אותי והביאו אותי למעמד הנוכחי שלי בתיאטרון, אם כי אני לא משוכנע לגמרי שזה נכון ככה".

כלומר?

"מצער אותי מאוד שהתיאטרון בארץ עובד בצורה הזאת. לדעתי, התיאטרון לא צריך בכלל להתבסס על רייטינג. התפיסה הזאת של כוכבים מביאים קהל היא לא נכונה בעיניי. אני מקווה שקראו לי גם הודות ליכולת המשחק שלי ואולי גם הודות לישראליות שאני מביא לבמה.

"כן, יכולת משחק. אני בקמפיין הזה של הבנק ("מזרחי טפחות", י. ב.) בין השאר מפני שיש שם דרמות קטנות, שבהן יותר קשה לשחק מאשר בדרמות באורך מלא".

עד לפרסומת לבנק הופיע בשורה די ארוכה של פרסומות ואף זוכרים לו כיצד באחת מהן היה מוכן שיטיחו עוגת קרם שמנונית בפניו העגלגלות. "עם הבנק זה התחיל בקטנה", הוא משחזר. "הציגו אותי תחילה בתור לקוח הבנק המתחרה שמקבל שם תנאים פחות טובים. הייתי ה'קלאמזי' השמנמן שהכל קורה לו לא נכון. ואז התחיל כל הרעש של 'להעביר עם דביר' כשאיתי עברו לא מעט מצופי הפרסומת בטלוויזיה".

בנדק התמסר לקמפיין. אפילו היה מוכן להצטלם נופל מסולם או חוטף זרנוק מים בפנים. "כל מה שמשרת את המטרה ולא בזוי - מקובל בעיניי", הוא טוען.

מכיוון שבנק נחשב למשהו משפחתי והתעורר צורך בשחקנית שתהיה בפרסומת עזר כנגדו, כאן לא היה קשה למצוא אותה. מכיוון שרעייתו, עירית, שחקנית גם כן והם מריצים זמן רב הצגה משותפת ב"צוותא", צוותו אותה מולו. "אנחנו מביאים למרקע איזושהי משפחתיות שמשכנעת", הוא סבור. "אבל לא נכון לערבב פרסומת ותיאטרון. לכן, אני, אחד שלא 'מקטר' על ביקורות שנכתבות עליו, חרה כשאחד המבקרים שפט את התפקיד שלי ב'רביזור' בהשוואה לפרסומת. היה משהו לא מקצועי בכתיבה שלו. ואני שונא דברים לא מקצועיים".

בעצם, הגעת לאן שהגעת עם נתונים לעומתיים. הרי בעבר לא היו מעזים לרכז פרסומת סביב שחקן קרח ושמן.

"לא הזמנתי את הקרחת. היא תורשתית אצלנו. כבר אחרי הצבא השיער התחיל להידלדל אצלי עד שוויתרתי עליו לגמרי".

ואז חששת שאוי, גיוואלד, ייחסמו הדלתות בפניך?

"לא, לא. עצם העובדה שאתה לא החתיך המבוקש משחררת אותך מלחצים כאלה. לי זה אף פעם לא מפריע".

בסדרת "המשרד" אתה עטור פאה.

"כאן זה היה ניסיון של הבמאי איתן צור להרחיק אותי מדביר שהולך עם הקרחת בגאון ולא אכפת לו מאף אחד. אני מקווה שלקראת העונה השנייה הפאה תחזיק מעמד".

תמיד היית בעל משקל?

"כן, אם כי אולי לא בדיוק כמו עכשיו. תמיד הייתי איש גדול. עליתי וירדתי. היו תקופות שהייתי עסוק בלרזות, יורד במשקל ועד מהרה מוצא את עצמי בחזרה למעלה. כבר קרה שהייתי 40 קילו פחות מאשר היום. אולי אני מגזים. בטח 30".

על כמה מצביע לך מחוג המשקל?

"על 130 קילו שמתפזרים על 1.78 מטר".

איך סוחבים משקל כזה?

"זה לא קל. זאת אחת הסיבות לכך שאני מתחיל דיאטה כשאני מתחיל. קשה להתכופף. קשה לשרוך נעליים. קשה להידחק למקומות צרים. בקיץ חם יותר..."

מה עשית כדי לרדת במשקל?

"כל מיני דברים איומים ונוראים. לא הסתפקתי בדיאטות שונות ומשונות, אלא גם התנסיתי בדיקורים ובצרות אחרות. בסוף הגעתי למסקנה שמה שהכי נכון לי זה לאכול פחות".

זאת כבר בעיה בשבילך; הרי אתה מכור!

"זה נכון. אני מכור לאוכל. במצב כזה אדם אוכל יותר ממה שהגוף דורש. רוצה עוד. אוהב בשרים, לא סובל דגים. דגים עושים לי רע. עדיף סטייקים שאותם אני מקבל בברכה".

המגרעות שלך הפכו אצלך ליתרון לאחר שיצרו סביבך שונות, הלא כן?

"זה משהו שיוצר נבדלות ברורה. אני לא כמו אחרים. רואים אותי. אי-אפשר להתעלם ממני. אני מתאר לעצמי שכאשר חשבו ב'גשר' על שחקן לתפקיד ראש העיר, הייתי להם מול העיניים, מה גם ששיחקתי את התפקיד בהפקה קטנה יותר בתיאטרון 'תמונע", כשהמתרגם, רועי חן, אותו מתרגם".

לא רק "תמונע". הרי הסיפור שלך עם היצירה הזאת של גוגול החל ב-2005, כשהופעת בהצגת "מבקר המדינה", ב"הבימה", עיבוד של אילן חצור למחזה של גוגול.

"אז שיחקתי בתפקיד הקטן של טוש, ראש מינהל החינוך של העירייה, בהצגה בבימוי אילן רונן שרצה יותר מ-300 פעם. זאת הייתה הצגה שונה באופן ניכר מ'רביזור' שלנו. לא הייתי בטוח אם על תיאטרון לאומי להציג עיבוד למחזה כל-כך ידוע. אם כבר, מדוע לא האורגינל? זה מה שהביא אותי ל'תמונע' ולכן, שמחתי להמשיך לגרסה הרבה יותר גדולה של ההצגה ב'גשר', אם כי כאן ציפתה לי אכזבה שלא הייתי מוכן לה".

והיא?

"יוצא לנו להופיע בפני נוער ולמרבה האכזבה השחיתות, המוצגת בהצגה, לא כל-כך נוראה בעיניהם".

אוי...

"בדיוק כמוך, התגובה הראשונה שלי הייתה ב'אוי' כזה. בשיחות עם בני-נוער אני מנסה לשמוע מהם על מה ההצגה. הם מונים כל מיני דברים, אבל לא שמים לב לשחיתות הקשה שבה מתנהלים העניינים בעיר 'שלי'. ראש-עיר לוקח קצת? - לא נורא, זה קורה. שוחד פה ושם? - בסדר, אפשר לעבור לדבר הבא. וזה לא רק שמפריע לי, אלא גם מבעית אותי. אם לצפות למרד חברתי, אז רק מהם. הרי אני כבר לא במצב של ל...השתטח על הכבישים".

נראה לי שדבריך אלה טעונים הסבר.

"לדעתי, על-רקע כל השחיתות במדינה אנחנו זקוקים לאיזשהו סוג של מרד שיעזור לנו להתפטר ממנה. מרד למען שלטון הגון. כל יום יש כותרת אחרת על מעשה שחיתות של איש-ציבור כזה או אחר. זה כבר נהפך לנורמה שכדי להתקדם פוליטית, צריך לעשות 'פוילע שטיקים'. צומח כאן נוער שנולד לתוך זה ולא מזדעזע מתופעות כאלה!"

הווי אומר, אתה חש בשליחות בהופעתך בהצגה הזאת?

"מה זאת שליחות? - שליחות אדירה! אחרי שעתיים וחצי הצגה, אני מנסה להסביר להם בסוף הקול שלי - 'חבר'ה, תפקחו את העיניים ותקשיבו. מה שרואים בהצגה לא קרה שם, ברוסיה, אלא פה, עכשיו'. אני לא מצפה מהם שיגיבו בוואוו מיידי, 'גם ראש העיר שלנו מושחת', אלא שזה יקרב אותם להבנה שהם יכולים לשלוט בגורלם. אם הם רואים משהו לא תקין, מותר להם למחות".

אגב, איך היה לעבור מהבמה הקטנה של תיאטרון "תמונע" לבמה הגדולה של "גשר"?

"קשה מאוד. מה שעבד ב'תמונע' בגלל הקרבה בין הקהל לשחקנים, לא תמיד עובד באולם הגדול של 'גשר'. זה דורש ממני סגנון אחר של משחק, כשעלי להגיע עד ליושבים בשורה האחרונה".

איזה ראש-עירייה אתה מגלם?

"סיפר לי בוריס אחנוב, השחקן הוותיק של 'גשר' ואיש נפלא, המופיע בהצגה בתפקיד דובצ'ינסקי, מה שאמרה לו מכרה שלו, מומחית לגוגול, כי לא חשבה שאפשר להציג את ראש העיר כ...אינטלקטואל במידה מסוימת. תמיד הציגו אותו כדמות בזויה ומניפולטיבית והנה משהו אחר. שמחתי לשמוע זאת. הצלחתי להפתיע. חשבתי איך אני, דביר, הייתי מתפקד לו הייתי נקלע למקום של ראש העיר".

אגב האזכור של אחנוב. אני מתאר לעצמי שחשבת שאתה הולך לשחק בתיאטרון רוסי, אבל בבואך לשם אתה מוצא עצמך מוקף בצוות טכני של יוצאי חבר העמים, אבל בין שחקני ההצגה הם במיעוט.

"האמת? - ציפיתי הפעם לשחק עם יותר שחקנים יוצאי רוסיה, אבל מהר מאוד הבנתי שבתיאטרון הזה זה לא משנה. הדיסציפלינה של יבגני אריה נטמעה עמוק בשחקנים צברים שנקלטו ב'גשר' עד שהם לגמרי שם- והרוסיות שולטת בהכל".

תסכים איתי שלקחת על עצמך תפקיד שאיתו יכולת למעוד בקלות; הרי הגזמה קלה - ואתה נופל...

"אני משתדל שלא למעוד במקומות האלה. שומר עלי מה שלימדה אותי פעם באוניברסיטה מורה מאוד חכמה, הבמאית נולה צ'ילטון. לא ממציאים שום דבר על הבמה, אלא משחקים על-פי המחזה. לדעתי, בדרך כלל אין מקום להמצאות בהצגות והן מוציאות מההקשר. נולה גם לימדה אותנו מה זאת צניעות של שחקן. את אף אחד מהקהל לא מעניין דביר בנדק. הם באים לראות בהצגה את ראש העיר. דביר בנדק צריך לדעת להשאיר את האגו של עצמו בבית ולתרום את כל כישוריו לגילום דמותו של ראש העיר".

אגב, בין כמה הצגות אתה מתמרן כעת?

"פרט ל'רביזור', אני משחק בארבע הצגות נוספות במקביל. בתיאטרון חיפה אני משחק בהצגות 'המקום שממנו באתי' ו'המכוער'. ב'צוותא' אני מופיע זו השנה ה-12 (!) עם אשתי, עירית, בהצגת 'גבר, אשה, מילים', שראשיתה בפסטיבל עכו. וב'תמונע' אני מופיע ב'מלחמה, אופרת רוק".

איך בשבילך התמרון בין התיאטרון הרפרטוארי לבין הפרינג'?

"אני מאוד אוהב את זה. זה בית-ספר לשמירה על ערכים ושם אותי בפרופורציות. עצם העובדה ששכר הצגה ב'תמונע' בקושי יספיק לדלק בדרך לשם ולפיתה אחר כך נותן לי תחושה שאני לא חמדן. אני משחק שם מתוך הנאה ומתוך שותפות בקבלת החלטות שאין לי ב'גשר' ובכל תיאטרון רפרטוארי אחר. המעורבות חשובה לי".

אם מעורבות, תרצה להיות גם במאי?

"לא חושב. אני נהנה לשחק. למה גם לביים. לדעתי, יש זילות קשה במקצוע הזה של בימוי. כביכול, כולם יכולים. לפעמים שחקנים מחפשים עבודה, או שהם חושבים שדי ברעיון טוב שבא להם כדי לביים הצגה. לדעתי, זה לא מספיק. מי שלא בטוח שהוא מוכרח לביים, שיוותר".

היו זמנים שבנדק, 41, לא רק שלא חשב שהוא מוכרח לשחק, אלא אפילו לא חלם על זה. הוא נמנה עם קומץ השחקנים שנקלעו למקצוע באקראי ותקע בו יתד. בילדותו בקרית-חיים לא נרשם כל איתות מצידו לעבר עולם המשחק. בנדק למד במגמת אלקטרוניקה בתיכון מקצועי והיה פעיל בתנועת "המחנות העולים".

השירות בצה"ל, שאליו התגייס בגיל 17 וחצי, היה טראומטי למדי לגביו. "נפלתי ישר על האינתיפדה הראשונה, כשזרקו אותנו עם אלות אל תוך עזה", לא ישכח. "מצאתי את עצמי במקום שלא ידעתי על קיומו; בטח לא ידעתי על קיומו כמו שהוא, אולי תוצאה של חינוך לא נכון. למדתי שם שקשה לשפוט ילדים כמונו על מעשים נוראיים שהם עשו, כי מה הם בכלל ידעו".

גם בהמשך לא ליקק החייל בנדק דבש. כנח"לאי היה מכונאי במוסך, גם עבד בכרם ובמטע של קיבוץ אלרום, שכיום הוא משמיע את קולו בדיבובי סדרות הטלוויזיה מתוצרת אולפן הקיבוץ הצפוני. יום אחד זה קרה לו. הוא היה נהג רכב שהתהפך ונוסעיו נפצעו. פרט לישיבה המתסכלת בכלא הצבאי, "למדתי שם לקח להרבה זמן בכל הנוגע לנהיגה".

שנה לאחר השחרור מהצבא ארז את הפקלאות ובמשך חודשים לא מעטים חרש את העולם. "זאת הייתה חתיכת נסיעה", הוא מתפעל. "התגלגלתי מנפאל עד טהיטי, אבל את עיקר הזמן, למעלה משנה, העברתי באוסטרליה. בפעם הראשונה בחיי היה עלי לפרנס את עצמי ואני, שכעת תראו אותי בסדרת 'טקסי דרייבר', באמת הייתי שם כזה במציאות, במקומות שלא חלמתי להגיע אליהם, לאחר שעברתי קורס לנהיגת מוניות".

כשחזר משם, הוא, "אחד שלא בדיוק הופיע בהצגות בית-ספר", התלבט לגבי דרכו בחיים ועדיין לא חשב על משחק. "תוך כדי ההתלבטות דאז חיפשתי איזו עבודה שבה אוכל להתפרנס עד שאהיה סגור על כיוון לעתיד", הוא מעיד. "בן-דודי, שעבד בעבודות-עפר, שאב אותי אליו. התקדמתי בחברה הזאת, התחלתי אפילו להניע כלים כבדים ובשלב מסוים האמנתי שזה העתיד שלי עד שהרגשתי מיצוי. ראיתי שהחבר'ה בעבודות-עפר עושים כסף, אבל בנשמה הם ריקים. חיפשתי משהו שימלא אותי. חשבתי ברצינות על לימודי כלכלה. אולי קרימינולוגיה. התקבלתי לשני החוגים".

אבל לא למדת בהם...

"השותף שלי לדירה היה רואה את ההצגות שהייתי עושה עם הטלוויזיה ושאל מדוע, בעצם, לא אלך ללמודו משחק. וואללה, איזו אינטואיציה הייתה לבחור! והאמת? - עד אז כמעט לא ראיתי הצגות. העצה של השותף פתאום מצאה חן בעיניי, אבל מכיוון שלא רציתי לבטל את הרישום לאוניברסיטה, נרשמתי לחוג לתיאטרון. לסיפור הזה יש שתי פנים. אומנם המפגש עם האקדמיה לא עשה לי טוב, אבל בחוג עצמו קסמה לי הפתיחות שבו. גם הייתה לי מורה כמו נולה צ'ילטון שהאמנתי בה ואלמלא המפגש איתה, על בטוח שלא הייתי מגיע להיות שחקן".

צ'ילטון לא הייתה מבחינתו רק הגורו, אלא גם זו שמעשית פתחה בפניו את הדלת. כשהיא ביימה ב"צוותא" את הצגת "טיפולים אחרונים" מאת א.ב. יהושע, היא הציעה לתלמידה המסור לשמש כעוזר הבמאי. בנדק בא ל"צוותא" להפקה אחת ונשאר שם לא פחות מ-13 שנה. "למעשה, עשיתי שם הכל, כולל עבודות צביעה והקמת התפאורות, עד שתוך שנתיים נהייתי המנהל הטכני של המקום. זה אפשר לי לשמור על איזשהו צד שפוי בחיים שלי".

מי שבא באותן שנים ל"צוותא", לא יכול היה להחמיץ את בנדק. דומה שידו שם הייתה בכל. גם לי, כמו לרבים אחרים, תלש לא פעם את שובר הכרטיס בפתח, בהחליפו את הסדרן ולא אחת רץ לשחק בהצגה משלו, לרוב במקום אחר.

"זה היה סידור נוח", הוא משחזר. "התלוש חיכה לי כל חודש ויכולתי לסרב לתפקידים שלא נראו לי. כיום, אין לי ספק שהתקופה הממושכת ב'צוותא', בעצם עד לפני שלוש שנים וחצי, העשירה אותי כשחקן. מה שלמדתי מאחורי הקלעים, נתן לי הבנה רבה יותר לגבי המקצוע. הייתי אומר לכל שחקן 'תהיה חצי שנה פועל במה ותדע איך תיאטרון עובד באמת".

כעת, רואים אותך ב"צוותא" כשחקן שבא מחוץ.

"כי הרגשתי שמספיק וצריך להתקדם הלאה".

אגב, לאן שלא יפנה, לדבריו ירגיש מחויבות כלפי המקום הזה שבנה אותו. הצגת "גבר, אשה, מילים", שהוא מציג שם בטפטופים עם רעייתו, עירית, שלמדה איתו באותה כיתה בחוג לתיאטרון, נשמרת על-ידו כקמע. הם נשואים כתשע שנים. "זה מעין ריפוי הזוגיות, לא רק כיף גדול", הוא אומר על שיתוף הפעולה עמה, שכאמור נמשך גם בטלוויזיה.

הקיץ גם הילדים לא יכלו לפספס את האיש הגדול והחייכני עם הקרחת הנוצצת ועם הסנטר המרובע והעורף הקשוח. "היה נפלא להופיע במחזמר 'שרק", הוא מסכם. "משמח שכאשר האמריקנים מוכרים זכויות, הם מקפידים לחייב בחוזה שהדברים ייעשו כהלכה, מה שמונע את קיצורי הדרך, שאנחנו הישראלים, מומחים בהם".

נהנית מההופעה שם?

"תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה. אתה יכול להאמין לי שזה לא היה תענוג גדול להיצבע כל יום בירוק, כפי שמצפים משרק. זה לא רק מגעיל, אלא באיזשהו שלב זה עלול להזיק לעור. מצד שני, זה דרש ממני מחויבות אחרת. להופיע בפני 2,600 ילד בהיכל התרבות, זה לא כמו להופיע בפני 30 איש ב'תמונע'. מדובר במחזמר-רוק עם סיפור לא פשוט ומצידי עשיתי הכל שהילדים יבינו מה שראו, למרות שיכולת הריכוז שלהם קטנה. אבל כשהם מתמכרים למה שהם רואים על הבמה, אין קהל טוב מהם".

כמי שגם שר ב"שרק", אתה מחשיב את עצמך כזמר?

"אני לא יודע אם אני זמר, אבל אני מאוד אוהב לשיר. בעיניי השירה היא אמנות נעלה יותר מאשר ה...משחק וגם יותר מגוננת עליך כאמן".

יותר "נעלה" ממשחק?!

"כי בשירה, לעומת המשחק, אין כל אפשרות לזייף. הרי כשאנחנו משחקים, יוצא לנו לא פעם לעגל פינות והקהל לא מרגיש. בהומור הייתי אומר שזאת אמנות של עצלנים. בשירה די בזיוף הקל ביותר והלך השיר. כאן אין שום הנחות".

תוך כדי הביקוש שלו זוכה בנדק, הוא שר בסדרת קונצרטים של התזמורת הסימפונית ירושלים ביצירתו של המלחין והמנצח אורי לשמן, "יריד המזרח", על-פי שירתו של חיים גורי וכמו-כן הוזמן להשמיע את קולו במופעי המחווה בתיאטרון הקאמרי.

"אני שר, אבל לא ממש תכננתי לקחת את זה לפסים מקצועיים", מודה בנדק. "מתישהו רציתי ללמוד לנגן בסכסופון. ביקשתי מאיש הג'אז שלומי גולדברג שילמד אותי. אחרי חמישה שיעורים הוא הציע - 'אולי תשים את הכלי בצד ותבוא לשיר עם הרכב הג'אז שלי'. באתי ומצאתי עצמי שר בין שבחיה ואלישבע, הזמרות מהעבריים מדימונה. זה מצא חן בעיניי והתחלתי לשיר בכל מיני מסגרות".

לעיתים יש רושם שבטלוויזיה בנדק עובר ברצף מסדרה לסדרה - ולא נמנה כאן את הרשימה המתפתלת. ממש עכשיו ניתן לראות אותו בתפקיד אלישע בסדרה החדשה "טקסי דרייבר" (נ"ב - השם "נהג מונית" לא הספיק ליוצר הסדרה, השחקן יובל סגל?). "מדובר בתפקיד קומי שלשם שינוי מאפשר לי להופיע כבן למשפחה מרוקאית", הוא מספר. "יש משהו מאוד ישראלי במפגש הזה של נהגים בתחנת מוניות כושלת".

מבין הופעותיו בקולנוע לא ישכח בנדק את הופעתו בסרט נושא הפרסים "סיפור גדול". לדבריו, המתין הרבה זמן לתפקיד ראשי בסרט. "הקולנוע - אהבה גדולה אצלי", הוא מעיד. "יש בזה משהו קצת גדול מהחיים ואם בתפקיד על המסך יש בשר, כמו בתפקיד של אהרן ב'סיפור גדול', אגב לא בדיוק הטיפוס הנחמד ביותר, אז חבל על הזמן".

איך היה להסתובב שם עטוף ב...חיתול, כשחשפת את משמניך לעין כל?

"זה בהחלט לא היה קל, אבל בשביל המסר שיש בסרט הייתי מוכן לעשות בו כמעט הכל. הרגע הקשה ביותר היה כשההפקה זרקה אותנו עטופי חיתולים אדומים ומלחיצים לתוך השוק ההומה של רמלה,היהודי-ערבי, כשבכל מיני מקומות הוסתרו מצלמות, כדי שזה יתקבל אותנטי. אל תשאל מה שהלך שם. מאות מוכרים וקונים התנפלו עלינו בקריאות-גנאי וצילמו מכל זווית. זה שם אותנו במקום מאוד מביך. אני אחד שבדרך כלל לא יוצא מגדרי מצאתי את עצמי מתפרץ כלפי ההפקה בטענה שלא שמרו עלינו מספיק".

בדיוק בגלל מקרים כאלה הוקם לפני עשור שח"ם, איגוד שחקני המסך בישראל שבנדק, ממייסדיו, עומד בראשו בהתנדבות מזה שלוש שנים. "הקמנו את האיגוד מתוך הרגשה שאנחנו בתחתית שרשרת המזון התעשייתית", הוא מספר. "האיגוד הוקם למען שחקני המסך, קרי קולנוע וטלוויזיה, אבל תוך חודש מצאנו את עצמנו מייצגים גם שחקני תיאטרון".

בשביל מה ישנו אמ"י, איגוד אמני ישראל?

"שאלה טובה. הגענו למסקנה שאמ"י לא טוב לצרכינו, השחקנים וקצת עייף מכדי לאכוף או לחדש הסכמים. כיו"ר האיגוד הזה, אין לי בעיה לצאת גם נגד מעסיקיי בעבר, אולי גם בעתיד. בהקשר לזה אני אומר לשחקנים צעירים ממני שיותר חשוב שתהיה לנו עבודה מכובדת מאשר עבודה".

אתה יודע עד לאן הגיע מי שעמד בראש ארגון שחקנים מסוים?

"תזכיר לי..."

איזה רונלד ריגן אחד.

(פורץ בצחוק) "אין לי כרגע שאיפות כאלה. אבל אם מישהו יציע לי משהו מעניין, אשקול בכובד ראש".

בנדק מתגורר מאז נישואיו בגבעתיים ומזוהה עם העיר הזאת. אבל שיחתנו מתנהלת במתחם מגורים מרשים ביפו, מול הים, קרוב-קרוב ל"גשר". משפחת בנדק מתגוררת שם באופן זמני בשכירות. מסתבר שהפרסומת לבנק המשכנתאות הפכה אצלו למציאות. הוא וזוגתו אכן לקחו משכנתה לצורך הקמת בית הקבע שלהם, קרוב-קרוב לגבעתיים.

אם בעבר בראיונות עמו חזר ונשנה הסיפור על הזוג עם הכלב ובלי ילדים, כעת בולטים בדירת הארעי של הבנדקים סלקל וגם ערסל. אכן, לאחר שנות ציפייה נולדה באפריל יולי, הבכורה שלהם. "אין אושר יותר גדול", מצהיר בנדק. "מדהים אותי היצור הזה שמורכב מאיתנו. אני מספיק מבוגר כדי להתרגש מהתינוקת עד כדי רצון לפעמים שלא לצאת מהבית".

לבסוף, אם ב-2007 קיבלת ב"הבימה" את פרס שחקן המשנה ע"ש שמואל סגל, האם תיאות גם לאחר תפקיד ראש העיר ב"רביזור" להסתפק בתפקידי-משנה?

"בטח, איזו שאלה! כבר אמר מי שאמר שאין תפקיד גדול או קטן. תנו לי תפקיד טוב ואני רץ..."