הצעה לסליחות

פרקי הסליחות חוברו בשפה פיוטית, ופעמים רבות נמצא שהמילים אינן מובנות למתפלל המצוי. בשל כך נוספו במהדורות החדשות פירושים למילים הקשות, אך נראה שקשה למתפלל לעקוב אחרי הפירוש ובתוך כך להתפלל בכוונה. מצב זה הביא לחוסר נחת רב בחלקים גדולים של הציבור בעת אמירת הסליחות. כיום, בבתי כנסת אשכנזיים רבים, הסליחות נאמרות במרוצה, כאשר יש הבנה רק של חלק מהנאמר. גם במקומות שבהם מתפללים בקצב איטי יותר (ישיבות, מכינות, בתי כנסת חסידיים וחרד"ליים), נראה שהחיבור הוא בעיקר לרוח הדברים, קרי בקשת סליחה ותחנונים, ולא לפרטי המילים.

חוסר נחת שכזה היה קיים בעבר גם ביחס לתפילות הימים הנוראים ולקינות תשעה באב, שהיו מלאות בפיוטים קשים להבנה, אלא שבעשרות השנים האחרונות התבטלה אמירת הפיוטים המרובים בראש השנה וביום הכיפורים (ראו למשל בסוף מחזור 'רינת ישראל'), וכן בתשעה באב ברוב הקהילות אין אומרים את הקינות כולן, וכל קהילה מגבשת לעצמה רשימה נבחרת.

לאור זאת עולה שאלה ביחס לסליחות – האם לא דרוש שינוי באופן אמירתן כך שתהיינה ברורות יותר למתפללים?

בספר קהלת נאמר (ה, א): "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים כִּי הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים". בפירושו, מרחיב ר' אברהם אבן עזרא את משמעות הפסוק לכדי החיוב לקצר בתפילה ולומר דברים ברורים. דבריו מופנים בעיקר כלפי פיוטי ר' אליעזר הקליר, כשברשותו ארבע טענות:

הדבר האחד כי רובי פיוטיו חידות ומשלים… הייטב בעיני ה'? ולמה לא נלמד משלמה שלא היה חכם אחריו כמוהו, והנה תפלתו שהתפלל מודעת וכל יודע לשון הקודש יבין אותה ואיננה חידות ומשלים, וכן תפלתו של דניאל… אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים שהיו חכמים…

והדבר השני שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד, וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקודש, וכן אמרו 'לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד' ומי הביאנו בצרה הזאת להתפלל בלשונות נכריות, הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית ואף כי בעת התפלה, ולמה לא נלמד מן התפלה הקבועה שהיא כלה דברי צחות בלשון הקדש, ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל.

והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בהם טעיות גדולות…

והדבר הרביעי, שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות, וחכמינו אמרו 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', אם כן אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט, ולא על דרך שיש לו סוד, או הוא על דרך משל או הוא כעניין שאין הלכה כמותו או שיתפרש לעניינים רבים…

מכאן מגיע האבן עזרא למסקנה: "והטוב בעיניי שלא יתפלל אדם בהם כי אם התפלה הקבועה ויהי דברינו מעטים ולא ניענש בדין".

במשך הדורות כנראה לא התחשבו בדברים אלו, והראיה שהפיוטים שאנו מכירים בפרקי הסליחות אינם תואמים את מסקנותיו של האבן עזרא. ברם, ייתכן שכך היה נכון לנהוג בדורות שבהם ממילא רוב הציבור לא הבין עברית, ולא הכיר בהבדל בין פיוטים פשוטים ובין אלו הכתובים בלשון קשה. לא מתקבל לנהוג כך בימינו בה, כשהכול משתמשים בעברית כשפה המדוברת.

מבין האחרונים, גם הרב צבי יהודה הכהן קוק כתב על כך שישנה חשיבות שהתפילה תהיה ברורה. בהקדמה לסידור עולת ראי"ה הוא מנמק את הצורך לסדר הלכות פסוקות בסידור:

בתפילה אין מקום לסברות ודעות מסופקות ובלתי מוחלטות, אלא לוודאיות המוחלטת והמיוחדת… הוודאי שמו – כן תהילתו.

הבעיה הטמונה באמירות מעין אלו איננה רק חוסר הכרת הטוב על הגאולה. יש כאן גם משום אי אמירת אמת בתפילה, דבר שכפי שנראה לקמן חכמינו התנגדו אליו.

במסכת יומא (דף סט) דנה הגמרא במהות שמם של אנשי כנסת הגדולה, וכך היא מביאה:

אמר רבייהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר 'הא-ל הגדל הגבור והנורא', אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?

ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! – אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

אנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה בכך שחזרו לומר בתפילת העמידה הא-ל הגדול והנורא, משום שזו גבורתו של ה', שמתאפק כאשר רואה הוא את צרות ישראל. לעומתם, הראשונים (ירמיהו ודניאל) הורידו תארים "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". והסביר רש"י, "שהוא אמיתי – מסכים על האמת ושונא את השקר".

מסתבר שגם אנשי כנסת הגדולה מסכימים לעיקרון זה, אלא שמצאו הסבר המאפשר לשמור על הנוסח שקבע משה רבנו. ומכאן, שללא הסבר זה גם הם היו מסכימים שאי-אפשר להמשיך להתפלל באותו הנוסח שקבע משה רבנו, ושהיה נכון לזמנו. בנידון דידן הסבר כזה לא קיים, וממילא חוזרת התביעה שאסור לכזב בה', ובוודאי כאשר גמלנו כל טוב.

דוגמה מאוחרת לשינוי נוסח התפילה בעקבות השתנות הזמנים נמצא בקרב תלמידי הגר"א. כאשר עלו תלמידי הגר"א לירושלים לפני כ-200 שנה, הם התחילו בניסיון חידוש בניינה של ירושלים, ניסיון שהתמקד בעיקר בהשלמת בניית בית כנסת "החורבה". את האווירה ששרתה אז מתאר החוקר אריה מורגנשטרן (משיחיות ויישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט, ירושלים תשמ"ה, עמ' 158):

…עם קבלת הפירמאן (אישור הבניה) השתררה בירושלים אווירה של התרוממות רוח משיחית. בקיץ שנת תקצ"ו (1836) נתנו הפרושים בירושלים ביטוי דרמטי לתפיסתם שהשגת הפירמאן ממוחמד עלי היא רצון ההשגחה הא-לוהית הפועלת בהיסטוריה, והוכחה היא שמדובר בהצלחת המהלך המשיחי שהובילו. במכתבים שהגיעו מאמסטרדם נכתב שבירושלים 'אומרים שכבר התחילה הגאולה'. בביטחון שהחזון אכן היה למציאות שינו הפרושים כמה מסדרי התפילה שנהגו בהם קודם לכן. הם ביטלו את אמירת 'תיקון חצות', קינות שתיקנו מקובלים לומר על חורבן הבית ועל 'גלות השכינה', וכן השמיטו מהפיוט 'לכה דודי' שבתפילת קבלת שבת את הקטע 'התנערי מעפר קומי' בהכרזה אמונית שהשכינה כבר 'קמה מעפר הגלות'.

אין ספק שקיים הבדל גדול בין המצב ששרר בירושלים ובארץ לפני מאתיים שנה לבין מצבנו היום. גם הצרות שפקדו את עם ישראל מאז ועד עתה מרובות היו. עם זאת, אפשר בהחלט ללמוד מתלמידי הגר"א את העיקרון שהאמונה בגאולה מחייב שינוי של התפילה ולא ניתן להמשיך ולהפטיר כדאשתקד.

מעבר לבעיית הבהירות בתפילה, קיימת גם בעיה בכוונה הנלווית לה. בסימן הראשון בשולחן ערוך כותב מרן הבית יוסף: "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה". כמובן שעדיף להרבות בתחנונים ולאומרם בכוונה, אבל אם הוא "משער בעצמו שאם יאריך לא יהיה יוכל לכוון וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה נחשב לפני הש"י כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה, ועל זה שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" (משנה ברורב, שם סק"ד).

החשיבות בכוונת הלב בתפילה קשורה להבנת עניינה של התפילה בכלל. בספר העיקרים מעלה ר' יוסף אלבו את שאלתם של אותם אנשים המפקפקים בתועלת התפילה: "…שהם אומרים שלא יימלט הדבר מחלוקה; אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה, או לא נגזר. ואם נגזר – אין צריך תפלה, ואם לא נגזר – איך תועיל התפלה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר… וכן יאמרו שלא תועיל התפילה להשיג טוב מה או להינצל מרע שנגזר עליו". כלומר, מכיוון שרצון ה' הוא סופי ובלתי משתנה, לכאורה לא ניתן לשנותו ואפילו על-ידי תפילה.

על כך עונה ר"י אלבו כי עניינה של התפילה הוא השתנות האדם ולא שינוי רצון הבורא: "…שהשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע טוב מעצמו" (ספר העיקרים מאמר רביעי פרק יח). כלומר, רצון ה' הוא להיטיב לאדם במדרגה מסוימת. כאשר האדם משתנה ומגיע למדרגה זו, הרי הכין עצמו לקבל את השפע והטוב שה' ייעד לו, אך אם לא התפלל הרי שלא שינה את מדרגתו ולא יזכה לאותו טוב.

נמצא שהתפילה צריכה לגרום לשינוי של המתפלל, ואת זאת ניתן להשיג רק כאשר האדם מתחבר למילים ומזדהה עם תוכנן! והנה, חלק מפיוטי הסליחות נוסחו בימים קשים לישראל, ימים שבהם היינו נתונים בגלות, תחת ידם הקשה של רשעים ורוצחים. בפיוטים רבים יש בקשות להצילנו מיד זדים אלה, ולהעלותנו לארץ ישראל – שם נהיה עצמאים ולא נהיה יותר למשיסה בידי הפורעים. מאז, בקשותינו התקבלו בחלקן הגדול: ה' שמע תפילותינו, העלנו לארצנו בקיבוץ גלויות מופלא, הקמנו מדינה עצמאית, וכיום אנו ברשות עצמנו ויודעים להגן על עצמנו. הכיצד נמשיך ונבקש בקשות שה' הטוב כבר מילא?

לשם המחשת הדברים נביא מעט מסליחות ערב ראש השנה:

גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה, גָּלְתָה יְהוּדָה כֻּלָּהּ, דָּוָה כָּל הַיּוֹם וְכָלָה, דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ אֵין לָהּ, יָ-הּ זְכֹר לְמֻכִּים וְנִמְרָטִים, עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם נִשְׁחָטִים. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ… שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל קֵץ וְתַכְלִית לְשָׁבֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעֵת סוֹף לְגָלוּתֵנוּ וּלְאֶבְלֵנוּ, וְאַחֲרִית טוֹב לִימֵי עָנְיֵנוּ וּמְרוּדֵנוּ, כִּי מָשָׁךָ עָלֵינוּ הַשִּׁעְבּוּד וְאָרְכוּ עָלֵינוּ גָּלֻיּוֹת, וְהִנְנוּ בְּכָל יוֹם הוֹלְכִים וְדַלִּים, בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים אָנוּ נִמְעָטִים, וּבִסְגוֹת הַזְּמַנִּים אָנוּ נִצְעָרִים, וְאַתָּה ה' חָשַׁבְתָּ לְצָרֵף סִיּגֵנוּ וּלְהָסִיר בְּדִילֵנוּ וְלִשְׁבֹּר אֶת לִבֵּנוּ הַזּוֹנֶה… וְלֹא מִקֹּצֶר יָדְךָ לֹא הוֹשַׁעְתָּנוּ, וְלֹא מִכֹּבֶד אָזְנְךָ לֹא שָׁמַעְתָּ תְּפִלָּתֵנוּ…. וְהִנֵּה כָּל הָעַמִּים שְׁלֵוִים וּשְׁקֵטִים וְאֶבְיוֹנֵי עַמְּךָ דְּווּיִים וּסְחוּפִים וּמְדֻלְדָּלִים, וּמְבַקְּשִׁים פָּנֶיךָ וּמַפִּילִים תְּחִנָּתָם מוּל אָרוֹן בְּרִיתְךָ, ה"א צְבָאוֹת עַד מָתַי לֹא תְּרַחֵם אֶת עָרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר זָעַמְתָּ זֶה כַּמָּה שָׁנִים. וּרְאֵה אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרוּדִים מְאֹד. פָּנִינוּ לִימִין וְאֵין עוֹזֵר, לִשְׂמֹאל וְאֵין סוֹמֵךְ.

ועל זה יש מקום לשאול: האמנם אנו מוכים ונשחטים בכל יום? רבש"ע פתח לנו את שערי הגלות, ואנו אומרים: 'לא שמעת תפילתנו'? ה' עזר לנו לבנות את ערי יהודה וירושלים, ואנו אומרים שה' לא מרחם על ערי יהודה?

למרות כל הנימוקים, קשה לשנות סדרי בראשית ולשלוח יד בתפילות שנאמרו במשך שנים ודורות רבים. אנו זוכרים כי הרפורמים שלחו ידם בסידור ובתפילות בראשית דרכם והמשיכו בשינויים נוספים המוכרים היום. בנוסף, אחד הדברים הנפלאים הקיימים בתפילה הוא שבכל מקום התפילה דומה, ואם נוסח התפילה הוא כשל המתפלל (אשכנזי, ספרדי) הרי הוא מרגיש בבית בכל מקום בעולם. לאור זאת יש לתהות האם בשינוי נוסח הסליחות לא נפסיד יסוד זה, כאשר כל קהילה תיצור לעצמה נוסח ותבנית שונה של הסליחות.

בשל חששות אלו, יחד עם הצורך לשינוי הנדרש, חשבנו להציע נוסח המבוסס על שלושה מרכיבים עיקריים:

א. פיוטים הכתובים בלשון מובנת.
ב. פיוטים התואמים את התקופה, ומבטאים בעיקר בקשה לסליחה ותיקון.
ג. שילוב של פיוטים ספרדים מוכרים.

הצעתנו משמרת את המנהג האשכנזי המקובל, שבו יש פתיחה וסיום שווים בכל יום של אמירת הסליחות, כשאלו מבוססים על פסוקים ואמירות מובנות. בחלק האמצעי נוהגים לומר לפני ראש השנה שלושה פיוטים ולאחר כל אחד מהם י"ג מידות. הצעתנו היא לומר בכל יום שני פיוטים מפרקי הסליחות הספרדיות היותר מוכרות (אדון הסליחות, ועננו), והפיוט השלישי ישתנה בכל יום, ויילקח מאחד מפרקי הסליחות האשכנזיות של אותו יום – היותר מובן שמביניהם.

באופן זה נשמר המבנה העקרוני של הסליחות, ונשמרת האחדות עם העולם היהודי. יש בו גם שיתוף של נוסחי העדות השונות, דבר המאפשר לנוסח המוצע להיאמר על-ידי קהילות רבות, אשכנזים וספרדים יחד.

נוסח זה מוצע לקהילת כוכב יאיר וצור יגאל בחודש אלול תשע"א לניסיון ולבחינה. אנו תקווה ותפילה שההצעה תתקבל ברצון על-ידי הציבור, ושנזכה להעלות את איכות התפילה ואת כוונתה בימים הנוראים בפרט, ובכל השנה כולה. יהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו לפני אדון כול.