עניין של סוס

ובכלל, עיתון 'הארץ' חולה על סוסים. גם גדעון לוי פתח את מאמרו בסיפור על סוס – אותו סיפור שחוק על הסוס שבעליו נתנו לו בכל יום פחות ופחות מזון, עד שהוא התפגר ממש רגע לפני שהוא למד לא לאכול.

אצל גדעון לוי, הסיפור על הסוס האומלל קשור לנושא הפלשתיני (ממש נושא חדש אצל לוי). אך בעבורי, הסוס של הצועני (אצל לוי זה "סוס של כפרי") מזכיר את ניצולי השואה, שלומדים להסתדר בלי עזרה.

ודאי שהשפה הגרמנית עושה לי צמרמורת. בגלל עובדה זו, ולצידה הזיכרונות הנופלים עליי, אני עדיין ניצול שואה. זו הסיבה שכעסתי כאשר היבואן החדש של אופל לא היסס להשתמש בגרמניוּת ("יוקרה", "טכנולוגיה", "שלמות") לצורך שיווק.

והנה, לתוכנית הריאליטי 'האח הגדול' נכנס דייר חדש, בחור ישראלי המכור כולו לשפה הגרמנית, לתרבות הגרמנית, לשירה הגרמנית ולאופנה גרמנית. ובמילה אחת: גרמנופיל.

מאחורי כל חפץ בתוכנית 'האח הגדול' יש ספונסר: מאחורי כל פריט ריהוט בווילה, מאחורי כל פריט לבוש שמקבלים הדיירים, ומאחורי כל אביזר מטבח. מעניין אותי אם מר שלמה sixt, יבואן אופל, הוא גם ספונסר של הגרמנופיל הצעיר הזה.

מעניין אותי אם מישהו ביקש מהקנצלרית מרקל לשאול את מנהיגינו: "לאן ולאיזו מטרה הולכים פיצויי העתק שגרמניה משלמת לכם כדי לנקות את מצפונה הלאומי?". האם סכומי פיצויים אלה מסייעים באחזקתו של הֵרכב השרים הרחב ביותר מבין מדינות העולם? האם בעזרת הפיצויים מגרמניה שולמה הסוויטה הפריסאית של ברק? סתם ניחושים באפלה.

האם לאוזניה של מרקל, החוגגת אצלנו את תדמיתה האצילה ומשמיעה כאן מילים יפות, גוּנַב מאיזה מקום, אולי מהביון הגרמני, המידע לפיו אפילו אירו שחוק אחד מפיצויים אלה אינו מבוזבז על עזרה כלשהי לניצולי השואה, שחלק גדול מהם גוסס כאן בתנאים בלתי אנושיים?

כאשר הבנתי את השימוש הציני הזה ב'יד ושם', ועוד שמעתי שמדינתנו והחוק שלה לא באו חשבון עם שוטרי יודנראט וקאפואים למיניהם שמצאו פה מקלט לאחר שרצחו את אחיהם היהודים בגטאות ובמחנות מוות או סייעו ברציחתם – החלטתי את מה שהחלטתי, ואני מספר את זה כאן לראשונה: לא הנצחתי את אבא שלי ברשימת הנספים של 'יד ושם', כדי שאיש לא יעשה ממנו שימוש ציני מחוכם.

רציתי גם לחסוך מאבא את הנוכחות במכון הירושלמי בין פושעים יהודים שאולי הרגו אותו, או לפחות גררו אותו לרכבת הנוסעת לטרבלינקה.

כאשר הכרתי את שמחה (בסאונה שבה צילמתי סרט על עשירי ציון), הוא סיפר לי על עיסוקו זה – חיפוש נדבנים לטובת נכי צה"ל - ואני, ברגע של התרגשות, החלטתי להכיר לו חבר שלי, ס"מ, יהודי תושב חו"ל בעל אפשרויות פיננסיות בלתי מוגבלות.

סיפרתי לעשיר 'שלי' על הולצברג ועל שליחותו הנאצלת, וידידי הביע רצון לתרום לו. קישרתי ביניהם, והם נפגשו בהילטון. ואולם, עוד באותו ערב טלפן אליי ס"מ והשמיע צרור טענות קשות. רצתי אליו לשמוע מה מקור זעמו, והופתעתי מסיפורו.

התגלה כי הולצברג לא סמך על הבטחתי ש-ס"מ עומד להשקיע כספים במטרתו הקדושה, וכדי לחזק את הסיכוי לנדבנות רחבת-יד, הוא הגיע לפגישה במסעדת המלון עם שני נכי צה"ל במצב פיזי שאנו בארץ מכירים היטב, לצערנו. אחד הבחורים היה עיוור שפניו שרופות, והשני, אף הוא עיוור, היה קיטע משתי רגליו, על כיסא גלגלים כמובן. ס"מ היה בהלם.

"זה היה", סיפר לי ס"מ, "מזעזע כמו החלקים הכי קשים בסרטו של בונואל 'כלב אנדלוסי'. השארתי לחבר שלך מעטפה, ברחתי לחדרי, ועד עתה אני לא מסוגל לחזור לעצמי. היית צריך לחסוך ממני את המראה הזה", כעס עליי, וסירב להאמין לי שלא ידעתי על 'שיטת העבודה' הזו של שמחה.

שיטה זו של 'ריכוך הארנק באמצעות הלם' לא התאימה ל-ס"מ, אחד מילדי טהרן, שמזלו שיחק לו בארה"ב והוא הפך ל-bon vivant החי בין מונטה-קארלו ללונדון, בעל אי פרטי בספרד, מחזיק יאכטה, רולס-רויס ופרארי. ס"מ לא נזקק ל'שיטת השכנוע', משום שהוא ממילא תרם ביד רחבה למוסדות בארץ, מבלי לבקש את אזכור שמו, אפילו לא בלוחית נחושת קטנה.

נראה כי הגרמנים, מקונרד אדנהאואר ועד אנגלה מרקל, רגישים הרבה פחות מחברי לשעבר ס"מ.

תהיתי מדוע סיפר אורן את הסיפור על סוסו של הרמטכ"ל המיועד (סיפור שאינו קשור לגלנט אפילו לא בשערה אחת של זנבו), ואם כבר סיפר אותו – מדוע לא המשיך? כי אותי היה דווקא מעניין לדעת מה קרה לסוס הזקן של דנה. האם הילדה שאהבה לרכוב על 'אולימפוס' ביקרה אותו במקום משכנו החדש? האם דיברה איתו, סיפרה לו מה קורה לה? דאגה לו עם אוכל שהוא אוהב? האם קלעה צמות מה-אאא שלו? או שהגברת הצעירה פשוט שכחה את ידידה הסוס ואפילו לא שאלה מה איתו, כי הוא ממילא עומד למות?

לגביי, הסוס מילא בחיי הילדה תפקיד של נייר לקמוס. אני שואל את עצמי איזה סוג של בת-אדם ייצא מילדה זו, שאהבה לרכוב על אולימפוס ופתאום, כאשר הזדקן, הפסיקה להתייחס אליו.

אך סופר 'הארץ' אמיר אורן לא סיפק תשובה לסקרנותי.

בגלל ביקורה של הקנצלרית מרקל, נסגר לפני כמה חודשים כביש מספר 1 בצהרי היום. אין לי כלום נגד הריקודים סביב הגברת שראינו אחר כך בחדשות. אפילו הפסיקה כבר להרגיז אותי המסורת הארוכה של גרירת האורחים מגרמניה למוזיאון 'יד ושם', שנועדה להזכיר להם את אחריותם לרצח היהודים. אני מבין שתזכורת זו אמורה לחזק את תמיכתה של הרפובליקה הפדרלית במדינתנו, תמיכה חשובה במיוחד, לנוכח העובדה שישראל סובלת מאיבוד יחסן החם של המדינות שלא הייתה להן אחריות על השואה.

היו זמנים שלא הבנתי למה בכלל מאפשרים לגרמנים לצפות בתערוכות הסבל שלנו, רק כדי לראות מי מביניהם יירד על ברכיו לאות בקשת מחילה. מי יסיט את ראשו מהתצלומים הכי קשים, ומי מביניהם יהיה נסער דיו כדי לייצר דמעה שהמצלמות/מסרטות יצליחו ללכוד.

לקח לי זמן להבין שביקורים אלה, חלקם בכפייה, הם חלק ממדיניות מתוכננת היטב ומבוימת בדייקנות, שנועדה לדאוג לכך שקופת המדינה לא תפסיק ליהנות מהפיצויים.

בבנייתו הספרותית ובהתפתחותו הדרמטית, הסיפור על הסוס שהפובליציסט אורן קישט בו את מאמרו מזכיר לי את הסיפורים שניסו להלעיט לאוזניי חבריי לעבודה בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה. היו אלה סיפורים משפחתיים נטולי פואנטה כלשהי שאינם קשורים לכלום, סיפורים סתמיים ללא התחלה וללא סוף.

אמנם סיפורים רוממאיים אלה לא קידמו במאומה את העברית שלי, אך בכל זאת הייתה בהם תועלת: למדתי לזהות גרפומנים לפי הסיפורים שהם מקשקשים בשיחות מסדרון.

שמחה הולצברג ז"ל, גם הוא קצת ניצול שואה. שמחה, איש יקר, פיתח שיטה דומה לזו שנוקטים נציגי המדינה כדי להשיג תרומות למטרות קדושות: לחיצה חזקה על בלוטת הרחמים והדמעות. רק שאצל הולצברג, "המטרה הקדושה" לא הייתה מילוי קופת המדינה על חשבון ניצולי השואה, אלא עזרה כספית לנכי צה"ל לצורך שיקומם והחזרתם לחיים נורמליים ככל הניתן.

רק שלפעמים, הולצברג הגזים קצת עם הלחיצה על דוושת הרחמים. וזהו הסיפור:

מדינת ישראל לא פראיירית. מה ייצא לה מכך שהיא תחזיק את ניצולי השואה האחרונים בתנאים טובים, כפי שמשפחות רגישות מחזיקות את זקני השבט שאין להם שואה בביוגרפיה?

אין מנוס מהמסקנה כי מאחורי כל תעתוע סדיסטי כאילו "אוטוטו עומדים לעזור לניצולי השואה" - הבטחות ממשלה שלא קוימו, או יפי-נפש היושבים בוועדות שהוקמו כדי "לעזור סוף סוף לניצולים" אך לא נקפו אצבע – עומד הרצון לשמר את הסטטוס-קוו הקיים, כלומר האדיש.

כי בעצם, מדוע להשקיע בתרופות, בבתי הבראה או בבתי זקנים לניצולי שואה, אם הם ממילא עומדים למות? בערך כמו היחס לסוס הזקן 'אולימפוס' שהילדה רכבה עליו, רק בהבדל אחד: הממשלה עדיין רוכבת על ניצולי השואה לצורכי התעמולה שלה. רוכבת, מבלי להזין אותם באבוס שהיא מקבלת בזכותם, ומבלי לשאול לשלומם.