מרד בר-כוכבא - אמונה, נחישות ותקווה

ביוני 1967, עם כיבושם-שחרורם של הר-הבית והכותל המערבי ב"מלחמת ששת הימים", סחפו תחושות גאווה ורוממות-רוח את הציבור היהודי, רובו-ככולו. לפרק זמן קצר נתחדדה שוב תחושת-ההחמצה של אובדן העיר העתיקה ב"מלחמת העצמאות", עם הצער על 19 שנות שלטון ירדני, אשר נראו אז כתקופה ארוכה למדי (וארוכה מדי). עם הזמן, נצטמצם זכרה של תקופת-ביניים זו, וחזקתו של הכותל המערבי בידיים ישראליות משתלבת עם מעמדו כאתר ראשון במעלה לאמונה ולתקווה ליהודים בעולם כולו.

אם נזכור, כי הכותל המערבי ( המקודש בימינו לציבור יהודי חילוני ברובו ) הינו הקיר המערבי של חומת-הגדר, אשר הקיפה את חצרו של המקדש – קל יותר לשער את עוצמת הרגשות, אשר היו נחלתו של הציבור היהודי בארץ-ישראל בתקופה שלאחר הרס המקדש ( ציבור דתי ברובו הגדול ), כלפי מקומו וחלקי-מבנהו של בית-המקדש עצמו. דור זה, אשר קשישיו ראו עדיין את המקדש השני בתפארתו ( עד לשנת 70 לספירה ), ציפה וקיווה לבנייתו מחדש תוך 70 שנה, בהיקש על-פי נבואתו של ירמיהו (ירמיהו כ"ט, י'. בעקבותיו - דניאל ט', ב'; דברי-הימים ב' ל"ו, כ"א) - נבואה אשר נתקיימה לגבי תקופת-הזמן שבין הרס המקדש הראשון לבנייתו של המקדש השני.

בד-בבד, ניתן להבין את מסירותם ונחישותם של יהודי א"י בדורם של רבי עקיבא ושל ר' שמעון בר-יוחאי תלמידו – למניעת חילול-קודש בלתי-נסבל של הקמת מקדש אלילי על הר-הבית, כפי שתכנן בשעתו הקיסר הרומי אדריינוס ( קיסרותו: משנת 117 עד מות הקיסר בשנת 138 ): גם אם אותו מבנה נועד לקום ליד בית-המקדש המשוקם , ולא במקומו - לא ניתן היה להשלים עם פגיעה כה חמורה באמונה ובמאמינים, שהיא בבחינת "ייהרג ואל יעבור" ( גם במתכונת של שני מקדשים סמוכים, תיכנן ודאי הקיסר מקדש אלילי רב-ממדים, המיועד להשוואה פוגעת ומשפילה; כך עולה כבר מעצם התעקשותו של אדריינוס לבנות דווקא במקום הקדוש ליהודים, במקום להעדיף פיסגה גבוהה יותר בסביבתו).

בשנת 132 לספירה, כאשר החלו עבודות בנייה אלילית בהר-הבית, לפי הוראת הקיסר הרומי – פרץ בכל עוזו מאבק-הסיכול של יהודי ארץ-ישראל, לפי האופציה הצבאית שהכינו לכך מראש, בתכנון מחתרתי ובארגון לאומי, בהנהגתו של שמעון בן-כוסיבא – הוא בר-כוכבא.

כאשר היהדות עומדת עדיין לבדה מול עולם אלילי (והנצרות נחשבת כפלג מרדני שולי) – היוותה מלחמת-המרד, לפחות בעיני יהודי אותו דור, מלחמת-מגן על האמונה באל היחיד. אדריינוס, מצדו, אף הוסיף חומרה להתנהלותו הפוגעת ותוקף למאבק היהודים כנגדו - משגזר גם איסור על מצוות-המילה.

בשלבו הראשון והמתוכנן של המרד, אשר נוצלו בו בוודאי גם מרכיב-ההפתעה ושיבוש מסלולי-העברת-המידע בין כוחות רומי הפזורים בארץ, נחלו יהודי א"י הישג מירבי. גם כוחות-סיוע רומיים מהאזור כולו – לא עמדו בפני צבא-המורדים. כך הלגיון ה-22 שנזעק ממצרים בדרך ארוכה וקשה, הוכה ע"י כוחות-מארב יהודיים, ופליטיו ניספו בחום-המדבר ובצמא – אותו לגיון נמחק אזי לחלוטין, גם מהרשימות הסדורות של חילות האימפריה הרומית.

הציפייה להסדר-פשרה עם הקיסר הרומי, שעיקרו העתקת הבנייה האלילית מהר-הבית ( למשל: להר-הזיתים הסמוך ), נשענה אז על פייסנותו רבת-המוניטין של אדריינוס, עם הסברה כי יתמיד במדיניות "השלום הרומאי" שהנהיג באימפריה, ללא הקשיים והאבדות הכרוכים במלחמת-נגד.

ברם, נתברר כי מאחורי החזות של קיסר רודף-שלום, נסתתר רודן רדוף שיגעון-גדלות, אשר הישגי המורדים אף ניפצו את שאיפת-חייו – למשול ולהיזכר כ"אוגוסטוס משופר": שליט מתון של אימפריה שלווה, כמודל האידיאלי שהציג הקיסר אוגוסטוס בשעתו, אולם ללא כתם-הבושה הנורא שלו באובדן-שלשת-הלגיונות, הידוע כ"מפלת וארוס" משנת 9 לספירה (אותו וארוס, אשר היה אחראי למסע-דמים בא"י, המונצח בתלמוד כ"פולמוס של וארוס").

תדמיתו האישית וההיסטורית הפגועה של אוגוסטוס עקב אותה מפלה, בעיני הקיסר אדריינוס – עולה מדברים שכתב לא אחר מאשר מזכירו האישי, סווטוניוס, בביוגרפיה על "חיי 12 הקיסרים" הראשונים של רומי, בפרק "אוגוסטוס" (סעיף 23).

בדיעבד התברר, כי מכלול התבוסות של הרומאים בשלב הראשון של "מרד בר-כוכבא", כולל אובדן של לגיון רומי אחד לפחות, היה דרסטי מבחינת תדמיתו העצמית של אדריינוס, גם אם לא היה זהה ל"מפלת-וארוס". בראייה מאוחרת של מחקר היסטורי, ניתן אף לעמוד על משמעות אובדנו של לגיון אחד, בעיני סביבתו הקרובה של הקיסר, וממילא שלו עצמו: סווטוניוס, אשר כתב בסמוך למרד את ספרו הנזכר, "חיי 12 הקיסרים", מגדיר את תגובתו של הקיסר דומיטיינוס ביציאה למלחמה כנגד משמידי-לגיון, כתגובה... "מתוך הכרח"! (סעיף 6 בפרק "דומיטיינוס").

בין החלטה לביצוע, היה על אדריינוס לעבור מכשולים קשים: לרכז כוח צבאי גדול ביותר ממצבת-כוחות מצומצמת בתקופת-שלום, מבלי לסכן הביטחון באימפריה כלפי חוץ וכלפי פנים; להעביר כוחות מרובים ואמצעי-לחימה אל מקום מרוחק למדי כא"י; ומעל לכל - לנהל מלחמה ממושכת ומרובת-אבידות מול יריב נחוש וחדור-אמונה, המבוצר בהרי המרכז של ארצו ומתוגבר בשלל רב מניצחונותיו. מכל אלה לא נרתע אדריינוס, על-אף המחיר הכבד ששילמו חייליו.

בתום ההכנות המרובות ע"י הרומאים, עמדו יהודי א"י על חומרתה של מלחמת-הנגד של אדריינוס, ועל גישתו הבלתי-מתפשרת. ברם, עוצמתו הגדולה של צבאם, בראשות הנשיא-המצביא בר-כוכבא, הותירה להם מקור ריאלי של תקווה, אשר ניתווספה לאמונתם בעזרת האל - אמונה שנתחזקה בזכות הצלחות השלב הראשון של המרד. תחת רושמן של אלה, זכה בר-כוכבא גם לתמיכתו של רבי עקיבא, גדול תנאי-הדור, כעדותו המתועדת של שמעון בר-יוחאי, תלמידו: "עקיבא, רבי, כאשר היה רואה את בר-כוכבא, היה אומר עליו: זה הוא המלך המשיח" (לפי התלמוד הירושלמי, "תעניות", פ"ד ה"ח). על תמיכתו של רבי עקיבא במורדים ניתן ללמוד גם ממותו הנורא בידי הרומאים, למרות גילו המופלג – צעד נקמני אכזר, שנבע בוודאי ממידע שהיה בידיהם.

היקפו העצום של הצבא הרומי שרוכז כאן למלחמת-הנגד של הקיסר, והגעת מצביאו המצטיין דאז ( יוליוס סוורוס ) מבריטניה הרחוקה, משקפים את עוצמת הצבא היהודי שעמד מולם. כראייה מאוחרת לכך, נתווספו האבידות הכבדות שנגרמו לרומאים במערכה זו, אשר בסיומה מנעו מהקיסר את נוסח-הדיווח המקובל לאחר ניצחון: "לי וללגיונותיי שלום".

אף אם שטחה הכולל של הלחימה באותו שלב נצטמצם להרי המרכז – היה זה מאבק יהודי-לאומי בהיקף ארצי: גם לוחמים מהגליל נצטרפו למערכה, תוך הסתננות של יחידים וקבוצות מבעד לפטרולים ולמשמרות הרומיים שלאורך עמקי הצפון. מול היערכות הרומיים למלחמת-הנגד - היו שותפים יהודי ארץ-ישראל, כולם, לאמונה ולתקווה, אשר הזינו עמדה נחושה של שליחות, עם נכונות להיאבק בכל מחיר על קדשי-האומה ועל עתיד היהדות, כקידוש-השם (( עוד לגבי מהלכי המרד – במאמר מיום 4.4.12 של כותב שורות אלה: "סדר-פסח ומשמעות ההגדה").

בהתנגשות הכוחות בשלב האחרון של המרד, נגרמו גם לרומאים אבידות כבדות, ומכאן גם מושג על היקפו ועוצמתו של הצבא היהודי. לכן נמנעו הרומאים מלחימה חזיתית מקובלת, והעדיפו ריכוז כוחות בנקודות בודדות מדי פעם (כתיאורו האמין של קסיוס דיו – ההיסטוריון הרומי). בכך נתארכה המלחמה, ועמה תקוותם של בר-כוכבא ולוחמיו, שהחלה עוד בתחילת המרד – לא רק להתערבות מידי שמים, אלא אף לשינוי המצב על-ידי אירוע צבאי, או לשינוי חשיבתי או פיזי אצל הקיסר (הקיסר אומנם מת בתחילת זיקנתו, אולם... 3 שנים לאחר דיכוי המרד).

למרבה האסון וההפתעה, לא נרתע אדריינוס, הקיסר ה"נאור" ו"אבי השלום" של האימפריה, מלהורות באותו שלב על צעד נפשע וחריג של רצח-עם באזורי-הלחימה – טקטיקה אשר הפכה עד-מהרה לאיסטרטגיה של צבא-רומי, ואשר בסיומו של דיכוי המרד הותירה את אזור-המלחמה כולו הרוס וריק כמעט מתושבים. השומרונים, בעלי-הברית ובני-הברית, נרתעו בשלב מוקדם מהמשך הלחימה, כדי למנוע את השמדתם המוחלטת; בכך נפרץ נדבך חשוב בהגנת הרי-המרכז, והוחמר מצבו של צבא-המרד (הד לפרשת-משנה זו – בדברי התלמוד על בגידת השומרונים). מול מעלליהם הנפשעים של הרומאים, הועמדו בר-כוכבא ואנשיו בפני ימי-מבחן קשים עוד יותר, אך בד-בבד – עם המודעות לכך, כי כניעה לאויב הבלתי-אנושי איננה טובה מלחימה-עד-מוות, לפגיעה מירבית ברומאים. המשך הלחימה הועמד, למעשה, כתכתיב.

אותה עת נתרכזה תקוותם של יהודי א"י בהמשכיות-הדורות של יהודי אזור הגליל, אשר נותרו ברובם הגדול במקומותיהם, מחוץ לתחומי הלחימה. ואכן, כפי שהוכח לאחר מכן – הפך הגליל למרכז היהדות: למקום בו הושלמה עריכתם של ששת סדרי המשנה (ע"י רבי יהודה הנשיא) ובו החלה פעולתם רבת-ההיקף של האמוראים, יוצרי התלמוד הירושלמי (במקביל לתרומתם הנכבדה של אמוראי-בבל, אבות התלמוד הבבלי).

ברם, כיצד התמודדו עם מצב-המלחמה הקשה והמתדרדר אותם מיהודי-הגליל, אשר עזבו את בתיהם, בשעתם, כדי להילחם עם אחיהם בהרי יהודה והשומרון? אם לתושבי אזורי-הלחימה לא היה לאן לחזור ולמי לחזור, או שנלחמו על ביתם - האם קשרו אליהם לוחמי-הגליל את גורלם, במוחלט, גם בשלב זה? לשאלה קשה זו, המתייחסת לאלפי מתגייסים-גליליים, ולנסיבות המשתנות בשטחי-הלחימה - אין תשובה אחידה; אולם אחת מאיגרותיו הידועות ביותר של בר-כוכבא, עשויה להשיב חלקית על החידה. זוהי האיגרת הזועמת והחריפה , אשר הכתיב בר-כוכבא עצמו, ואשר נשלחה מחזית-המלחמה לישוע בן-גלגולה, מפקד המחנה העורפי אשר ליד ים-המלח, ואל אנשי-מחנה שעמו; וכך דברי-האיגרת:

"משמעון בן כוסבא לישוע
בן גלגולה ולאנשי הככר
שלו(ם). מעיד אני עלי תשמים: (= את השמיים; הכותב רשם כפי ששמע)
יפס(ד) מן הגללאים שאצלכם
כל אדם, שאני נ(ו)תן תכבלים ( ת'כבלים = את הכבלים)
ברגלכם כמה (קרי: כמו) שעסית(י) לבן עפלול.
(ש)מעון ב(ן) (כוסבה) (ע)ל (נפשה)" (על נפשה = בעצמו).

יובהר ויודגש: "אנשי הככר" (ביטוי המופיע בתנ"ך – נחמיה ג', כ"ב), הם אנשי יישובי "עוטף ים-המלח" ("...ואת הככר בקעת ירחו...עד צער" – דברים ל"ד, ג'), אשר נתכנסו להגנה עצמית ולמחייה מרוכזת במחנה העורפי שבאזורם. אמנם, הקריאה המקובלת כאן היא "אנשי הכרך", אך בחפירות האזור כולו לא אותר שום כרך ( שהוא יישוב המוקף חומה), ואם ב"כרך" מדובר – מדוע לא לנקוב בשמו, כפי שנזכרו באיגרות-המרד יישובים קטנים מזה?!

זאת ועוד: כותב-האיגרת הקפיד להאריך מתחת לשורה 5 פעמים בכתיבת נ' סופית – אך לא עשה כך בסיומת המילה כאן, ולכן אין זו כ' סופית, אלא ר'. אגב: כפי שהאות ל' מופיעה במידות שונות במילה "עפלול" – כך גם כ' ב"הככר" כאן.

להבנת הנקרא ומשמעותו, יצויין: גישתו המחמירה של בר-כוכבא עולה מלשון-השבועה שנקט, וכמובן – מהאיום המשפיל, מה גם כלפי גורם בכיר כראש-המחנה; האיום מופנה גם כלפי האנשים שלצדו, ומכאן שהפרת צו-המנהיג נעשתה במשותף ובעצה אחת ביניהם.

ההשערה הדחוקה, כאילו "גללאים" הינם נוצרים מהגליל, אינה סבירה, באשר מדובר ביחידים ולא במשפחות, ובעיקר – משום שבר-כוכבא לא דאג לנוצרים, ואף העדיף שייעלמו. אך מהי סיבת זעמו על "ניפקדות" נוספת, אפילו של גלילי אחד?

הפרשנות הכאובה של איגרת זו, משקפת את המצב הטראגי המחמיר, אליו נקלעו צבא-המרד ומנהיגו:

אלה מבין מתגייסי-הגליל, אשר בצוק-העתים סרבו להמשיך להילחם לצד אחיהם וביקשו לחזור לביתם, הועברו במיצוות בר-כוכבא למעצר-מחנה בכיוון ההפוך – הרחק דרומה לאזור ים-המלח. זאת, כמובן, כדי לבלום התדרדרות במורל הלוחמים בחזית, ובמיוחד – של יתר לוחמי-הגליל, אשר חיזקו את השורות. ניפקדות של חלק מעצירים-עריקים אלה הגיעה לידיעת המפקד העליון, וזעמו ואיומו עקב הפרת הוראתו מופנים באיגרת כלפי ראש-המחנה ואנשי-הככר גם יחד. מהתייחסות כוללת זו מתבקשת המסקנה, כי הפצרות ה"גלילאים" להתיר להם להימלט ( ולו בעצימת-עין מצד שומריהם), לא נפלו על אוזניים אטומות, אלא על לבבות יהודיים רחומים...

מאידך יש להניח, כי בר-כוכבא, אשר גם באיגרתו החריפה לא החסיר ברכת "שלום" לנמעניה, ידע לאבחן, טרם נופלו בקרב, את הרגע בו עליו להתיר את רסן המשמעת הצבאית ולאפשר לאנשיו את חופש הבחירה של דרכם – איש-איש לגורלו. ה"מסלול" דרומה, אשר הותווה בשעתו בעזרת אנשי-הככר, ואשר כלל ודאי מידע חיוני למסע רגלי לאורך הערבה, עד ים-סוף והלאה - שימש אזי גם לרבים אחרים, ולאלה מאנשי-הככר אשר העדיפו להרחיק כפליטי-מדבר, במנוסתם מפני כוחות רומאים, במקום להסתגר במערות מדבר-יהודה. הארץ כולה, אין לשכוח, הייתה מוקפת בפרובינציות רומיות, פרט למוצא הצר דרומה, בצדה של פרובינציית-ערביה הנבטית - אל עבר חצי-האי ערב, ועד לתימן הרחוקה שבקצהו. בהימלטם הרחק דרומה, נחלצו רבים מפליטי המרד מגורל אישי מר; אך האם בכך נסתיים חלקם בגורל האומה?

במאה השביעית לספירה, בעת ייסוד דת-האיסלאם בחצי-האי ערב, מצא מייסדה, הנביא מוחמד, יהודים רבים בסביבתו, עמם היה בקשרים מסחריים ותרבותיים. יהודים אלה, ברובם, היו צאצאי פליטי-עבר שהגיעו מארץ-ישראל, ובעיקר – מתקופת מרד בר-כוכבא: פליטי "המרד הגדול" של השנים 73-70, יכלו לשוב לארצם במשך השנים, מה גם לאור השגשוג הכלכלי היחסי שהתפתח בה, עם חיי-תרבות יהודיים, עד לדיכוי "המרד האחרון" בשנים 136-135. לדיכוי אחרון זה, בחומרתו ובאילוצי-הבריחה שיצר, לא היה "מתחרה", אף לא במרד שקדם לו.

דת האיסלאם, שבראשה האמונה באל היחיד, ואשר אין בה כפירה בעיקר ( להבדיל מהנצרות ), כוללת במצוותיה גם את המילה כבריתו של אברהם אבינו ( עד גיל 13 של הנימול, כישמעאל בן-אברהם ) לפי ספר "בראשית" שבתורה , את יום-השבתון השבועי ( הצמוד לשבת היהודית ) וכן שורת מצוות דומות לשתי הדתות, לרבות איסור אכילת בשר-חזיר.

אם קיים נדבך בסיסי לפיוס ולשלום בין מאמיני שתי הדתות – הריהו בקירבה האמונתית, הייחודית והמתמדת, עם ביטוייה המוחשיים במערכת רחבה של מיצוות דומות. המשותף הרחב והשורשי הינו, מאליו, גם בסיס וביטוי לכבוד הדדי, הקיים ברקע המציאות, אף אם זו נשתבשה, זה שנים, בעוינות ובמעשי-איבה. הקמתו של בניין-שלום יציב בין "בני-הדודים", גם אם יש להתחילה מבראשית – תתחיל מ"בראשית". "החולייה המקשרת", בעלת ההשראה וההשפעה, שמקורה בתוצאות המרד, עדיין לא מיצתה, אפוא, את מלוא ביטוייה לעתיד. אם גם לכך תגיע תרומתם של פליטי-המרד – אף אם בעקיפין וממרחק-הזמן – הרי לוחמיו של בר-כוכבא, ולרבות ניצולים שהצליחו להימלט, ציוו לכולנו לא רק את חשיבותה של יכולת-מגן מרתיעה, אלא גם את החיים בשלום.