חופש הביטוי וזכות המחאה הן נשמת אפה של הדמוקרטיה, גם אם יש מי שבחרו לקחת את חופש הביטוי וזכות המחאה למחוזות של אקסטרים קיצוני ועל סטרואידים. כל זמן שהם חוסים תחת זכויות אלה, יתכבדו אוכפי החוק והסדר וידאגו לשלום המוחים והצורחים את האמת שלהם, זו דמוקרטיה.
בשרה של מערכת המשפט נעשה חידודין חידודין, עורה של היועצת המשפטית ל
ממשלה צפד, קירות ליבו של פרקליט המדינה הזדעזעו, והכל בשל מפגש של שתי נשים עם עו"ד ליאת בן-ארי, המשנה לפרקליט המדינה, במרכז מזון, בו העזו להתבטא כנגדה באומרם לה כי היא הורסת את המדינה ושיודעים היכן היא גרה.
מאוד לא מנומס, מאוד לא נעים, מאוד לא נוח, ברם, האם בגין אמירה כזו בתור בסופר יש מקום להגיש תלונה במשטרה? יש מקום להחזיר את המאבטחים שיגנו עליה מפני הנשים הללו? ואחרי גל הגינויים, הזעזוע העמוק והנורא מ"התקיפה", מ"התקיפה החמורה", מ"התקיפה החמורה מאוד", אחרי סערת שתי הנשים בתור בסופר והגינויים מקיר לקיר לא היה עוד צורך להסביר מהי רגישות סלקטיבית.
בשנים האחרונות דמו של ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו הותר, הופקר, קריאות הסתה חמורות נגדו של אישים עם פרצוף ושם, קריאות לרצוח אותו ואת בני משפחתו עברו בדממה. מערכת משפט לא נחרדה מהאפשרות שראש ממשלה נוסף יירצח במדינת ישראל כמו שהיא לא נחרדה כשתקפו שרים וח"כים שמרו עליה ברחובות ישראל ובחו"ל, כשכלאו אותם בביתם, כשפרצו למשרדי משרדי מכון המחקר 'קהלת', שהטרידו בני משפחות של נבחרי ציבור, כשהשתיקו את הנבחרים בפורומים, שלא אפשרו להם להתבטא, כאשר חסמו כבישים מרכזיים והבעירו מדורות. כמעט ולא נרשמו זעזועים מיוחדים, לא הוגשו כתבי אישום וכל מעצר הסתיים לאחר שעות אחדות.
כשאזרחים שבידיהם לפידים בוערים ובשמיים ממעל מצנחי רחיפה צרים על בית ראש הממשלה ומנסים לכבוש אותו, כשאשת ראש הממשלה נצורה במספרה במשך שעות של אימה, לא נרשמו זעזועים. הרגישות, הו הרגישות הסלקטיבית.
האם אינם יפים כאן דבריה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, אשר במענה לאנרכיה ברחובות ישראל קבעה את המשפט האלמותי והבלתי נתפס, "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", מהמשפטים הנבובים והאומללים שנאמרו אי-פעם בשיח הציבורי? משפט מטלטל.
בעבר הלא רחוק יצאתי חוצץ נגד קומץ שולי וזניח של מוחים פרובוקטיביים שרדפו את ראש הממשלה דאז,
נפתלי בנט, שרדפו את השרה
עידית סילמן ואת
ניר אורבך שהיה חבר במפלגת ראש הממשלה. סלדתי מהתנהגות אלימה ובריונית זו ועל אף היותה חוסה תחת כנפי הדמוקרטיה, זכות המחאה וחופש הביטוי, עוררה בי קבס.
אלא שמאז הפכו שוליים סהרוריים אלה לאלימים. הבריונות, שפת הביבים, הרדיפה האישית, המצור על בתי הנבחרים, הקללות וניבולי הפה, חסימת כבישים ראשיים, הבערת מדורות, הפכו לשגרה לגיטימית, מסע שיטתי, מאורגן, ממומן, מסע המותר רק לצד אחד.
עו"ד ליאת בן-ארי אינה נבחרת ציבור אלא פקידה בכירה בשירות הציבורי, ולמרות הגדרה זו נכון יהיה להבין כי אין חסינות לאיש מול רגישות סלקטיבית, כמאמר היועצת, "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר", וזו הייתה מיני הפרעה קלה. הו הרגישות הסלקטיבית.
