מפגן חולשה

פרופ' לב גרינברג מצביע על המבנה המפלגתי של ההסתדרות כשורש חולשתה. גרינברג, מומחה לכלכלה פוליטית מאוניברסיטת בן-גוריון, הוזמן בשעתו מטעם רמון ועמיר פרץ להיות היועץ לרפורמה המקיפה שתיכננו להסתדרות. היהלום שבכתר, מלבד ההתמקדות בייצוג עובדים ולא בהעסקה, היה אמור להיות פירוק, לפחות חלקי, של המבנה המפלגתי: "אני חשבתי שארגון עובדים לא צריך להתבסס על מבנה מפלגתי, אלא צריך להיות פדרציה של ארגוני עובדים, שכל אחד מהם נבחר באופן דמוקרטי. מחשש שזה לא יעבור את המפלגות, התפשרתי בהצעה של 50 אחוז לוועדים ו-50 אחוז למפלגות, אבל גם היא לא עברה והשליטה המפלגתית נשארה מלאה". לפי גרינברג, כשפרץ הבין את כישלונו הוא ניסה להתחכם לשיטה ולהקים מפלגה של ועדי עובדים ('עם אחד'), ובאמצעותה לשלוט בהסתדרות, אבל כידוע גם המפלגה הזו לא שרדה, והשליטה של המפלגות, ובעיקר של מפלגת העבודה, נותרה בעינה.

לעומתו, ד"ר אבי בר-אלי, מומחה לתולדות תנועת העבודה וההסתדרות מאוניברסיטת בן-גוריון, טוען שמדובר בטעות אופטית: "זה נכון שיש לכאורה מפתח מפלגתי בהסתדרות, אבל הוא פיקציה, כי הרי בכל מערכות הבחירות האחרונות התקיימה קואליציה מקיר לקיר". לדעתו הסתדרות מפלגתית היא עניין מבורך, ובעיית ההסתדרות מתחילה דווקא בהיחלשות כוחן של המפלגות בתוכה: "הרבה לפני עמיר פרץ התחיל ישראל קיסר בתהליך ההיפרדות מהמפלגה. זה לא היה לטובה, כי מפלגה פירושה סדר יום כולל ורחב. הבעיה של ההסתדרות התחילה כשבמקום המפלגה, מי ששולט בה הם הוועדים החזקים שמתמקדים רק באינטרסים שלהם ולא במדיניות החברתית הכוללת".

שתי הבעיות גם יחד גרמו בראשית 2008 לקבוצה של פעילים חברתיים להקים ארגון חלופי להסתדרות, 'כוח לעובדים' שמו. הפער בין הארגונים ברור: בשעה שבהסתדרות חברים כחצי מיליון איש, ב'כוח לעובדים' מאוגדים כ-13 אלף עובדים, מתוכם כ-8,000 חברים. הוועד החזק ביותר בארגון הוא זה של מטפלות המשפחתונים שמסבסד משרד התמ"ת. אבל המבנה הוא זה שהוצע ברפורמת גרינברג: פדרציה של ועדים, ללא מפלגות. שי כהן, ממייסדי הארגון, אומר ש"ההסתדרות הפכה לגוף בעייתי גם בגלל שליטת המפלגות וגם בגלל ההתמקדות בוועדים החזקים. עד שאנחנו קמנו והתחלנו לאגד עובדים באופן יזום, לא התקיים שם שום מאמץ כזה. אנשים סיפרו לי שהם פנו להסתדרות בבקשה להתאגד ואמרו להם: תחזרו אלינו כשתהיו מאוגדים". בר-אלי מוסיף לכך גם את אישיותו ותפישת עולמו של עיני עצמו: "הוא שייך לדור פעילי השטח של העבודה המאורגנת, שאחרי שהובסו במאבקים שונים איבדו את האמון ביכולת להיאבק בכסף הגדול. הם למעשה מסתפקים במאבק על הפירורים, במה שאפשר להשיג במסגרת הסדר הקיים. בזה הוא שונה במובהק מעמיר פרץ, שהאמין ביכולת לערער על הסדר".

התמונה המצטיירת ביחס להסתדרות היא של ארגון שכוחו על הנייר אומנם חזק מאוד, אבל בפועל הוא נתון במלכוד מול שני כוחות חזקים: מבחוץ – הממשלה, שמייצגת את התפיסה הכלכלית הרווחת בעולם המערבי, של מאבק בעבודה המאורגנת מתוך אמונה שהיא פוגעת ביעילות הכלכלית; ומבפנים – הוועדים החזקים, שבמצב העניינים הנתון משתדלים להתמקד באינטרסים הישירים שלהם. גרינברג: "לממשלה אין היום עניין לפגוע בהסתדרות, משום שהיא נותנת לה שקט תעשייתי של הסכמה שקטה לפגוע בזכויות כלל העובדים תמורת שמירת הזכויות של הוועדים החזקים - כשהממשלה יודעת שממילא לוועדים החזקים יש כוח מולה, עם או בלי ההסתדרות".

מנגד, נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי הבכיר של 'הארץ' הידוע בגישתו הקפיטליסטית, סבור שההסתדרות בהנהגת עיני דווקא חשובה יותר מבעבר וגם מועילה יותר לעובדים: "כיום, כשעל ההסתדרות לא רובצות הרֵחיים של חברת העובדים, היא גוף חשוב ומשפיע יותר מבעבר. עופר עיני ערך בשנה האחרונה לא מעט השבתות, לא רק למען הוועדים הגדולים אלא גם למען עובדי הקבלן. זה טבעי שהוועדים הגדולים הם בעלי ההשפעה החזקה בהסתדרות, שהרי בהיעדר מימון מקופת-חולים הם הגורם שמממן את ההסתדרות, אבל לא נכון שההסתדרות נאבקה רק למען החזקים. זה קרה גם בהשפעת העיקרון הקפיטליסטי של התחרות: הקמת 'כוח לעובדים' דרבנה את ההסתדרות להגן גם על העובדים הקטנים והחלשים".

גם לשיטת מבקרי עיני, החלו בשנה האחרונה שני תהליכים שיש להם פוטנציאל לשינוי הכיוון: המחאה החברתית שעקפה את ההסתדרות היישר אל הרחוב, ובחירתה של שלי יחימוביץ', בעלת אג'נדה חברתית מובהקת, לראשות מפלגת העבודה שהיא היום גם מפלגת האופוזיציה הראשית. הברית הפוליטית בין יחימוביץ' לעיני, והלחץ של עיני עצמו מכך שהמחאה החברתית עקפה אותו, יכולים לכאורה להפוך מחדש את ההסתדרות לכוח מיליטנטי. גם הצירוף של איתן כבל (שעמיר פרץ הוא האיש החזק מאחוריו), כאופוזיציה בתוך ההסתדרות, עם לחצים של 'כוח לעובדים' וארגונים חברתיים מבחוץ, יכול להשפיע על שינוי המדיניות של עיני.

גרינברג מעריך שהתסריט הפוליטי הריאלי יותר הוא דווקא פעולה מצד עיני ויחימוביץ' לסילוקם של פרץ וכבל גם יחד מהמפלגה, אבל גם הוא סבור שמאבק חברתי מיליטנטי של ההסתדרות הוא ריאלי, בעיקר בגלל גורם שלישי: משבר קרנות הפנסיה. "הצירוף של מדיניות הממשלה, שחייבה את קרנות הפנסיה לעבור ממדיניות של 30 אחוז השקעה בבורסה ל-70 אחוז בורסה, יחד עם משבר הבורסה עצמה בשל הפגיעה בחברות רבות מאוד בתוכה, מסכנים את מצבן של קרנות הפנסיה. זה דבר שבאופן טבעי מטריד מאוד את הוועדים הגדולים, ולכן יש סיכוי שהם יצאו בקרוב למאבק חריף בנושא".

לעומתו, בר-אלי סבור שעתיד המחאה החברתית טמון בהפרת הברית בין יחימוביץ' לעיני: "הברית הזו הייתה חיונית לה כדי להשתלט על המפלגה, אבל כיום היא מזיקה לאינטרסים ששלי מדברת בשמם. אם היא רוצה להפוך למנהיגה חברתית בליגה הלאומית, היא בעצם חייבת לבגוד בעיני ולהנהיג מהפכה חברתית עוקפת הסתדרות".