אנחנו מוקפים אנשים כה טובים, שהלב עולץ והטמפרטורה עולה, ועוד מעט יתפקע לו הלב, לא מרוב אושר כי אם מהתקף לב.
ארה״ב בשבועות לפני סוף השנה היא ארה״ב של שירי ומנגינות חג המולד, עצים מעוטרים באורות כמו גם בתים שלמים והחצרות שלפניהם, עצי אשוח בחלונות הפונים לרחוב ואנשים בקניות.
קניות כמובן אמורות להשרות אווירה רוגעת, אווירה של נועם. קניות הן לרוב ריפוי בעיסוק, אך למרכזי הקניות צריך להגיע, וכאן מתחילה הבעיה. כולם, כך נראה, בדרכם החוצה. למה ומדוע? הלא האוכלוסייה עברה למשלוחים לפתח הדלת - בקופסאות של
אמזון או בשליחים של UPS או אובר - אז לאן כולם ממהרים?
מקומות חניה אין, וגם הכניסה והיציאה לכל מקום פקוקות במידה שאינה נסבלת. נסו לפנות ימינה, ותצטרכו להלחם עם הולכי הרגל החוצים את הכביש. ישר - סתום. הנתיב לידך מלא מפגוש לפגוש, והעונש על מעבר פתאומי חמור עד מאד, נסו - איש לא יאפשר זאת. אז צריך בכח, ולהתעלם ממי שמסביב.
הנה, שם בקצה הרחוק, מישהו מתכונן לצאת. בחריקת צמיגים אתה דוהר קדימה, אך משמאלך מכונית שזיהתה את הפוטניצאל הגלום באותה מכונית עוזבת וגם הנהגת שלה נחושה בדעתה: היא ראתה את האדם המתקרב למכונית לפני כל אחד אחר, ולא יעזור - המקום שלה!
יש שיצאו מהמכונית כשהם מקללים או מאיימים. יש אחרים שיתיאשו או יסרבו להכנס לדו-שיח, שכן יודעים הם שדבר לא יעזור, וישנם אחרים שמפחדים, כי מקרים כאלו כבר הדרדרו בקלות לתגרות ידים כמו גם לסכינים או אקדחים שלופים - המערב הפרוע ממש. תקופת החגים הנפלאה, הנה הופכים הסרטים למציאות לנגד עינינו, ואפילו לא צריך לשלם עבור כרטיס כניסה או צפיה.
לפני החג, מהלך תוכנית הרדיו ״שיחות מעין לעין״ תארתי את שקורה בלוס אנג׳לס, שכן חשבתי שהדבר כה יוצא דופן. מפיק התוכנית שיושב אתנו באולפן (ונאלץ אח״כ להקשיב בשנית לתוכנית כולה עת שהוא עורך אותה לשידור) הסתכל עלי בתדהמה, מסרב להאמין למשמע אוזניו. המפיק הוא נוצרי אדוק, וכך ודאי אינו מחנך את ילדיו או את חניכיו. הרשת היא רשת נוצרית המשדרת ברחבי ארה״ב, ואין התאור שתארתי תואם את אווירת החג.
לאחר התוכנית יצאנו לארוחת צהריים ל
כבוד סוף השנה. המפיק ישב במושב הנוסע הקדמי, שותפתי לתוכנית נהגה ואני ישבתי מאחור. כיון שהקולגה שלי נהגת זהירה ביותר, לא היה לי ממש על מה להעיר, וכך ישבתי נהג-המושב-האחורי לא פעיל, משועמם למדי.
כשהגענו לחניון המסעדה, מכונית ענקית ניסתה לצאת. הקולגה שלי, בהיותה זהירה מעבר למידה, מיד נסעה רברס, אך המכונית ממולנו לא זזה, לנהגת לא היה נוח מספיק להסתובב, ומדוע שהיא תטרח, ממילא זזנו, אז מן הראוי שנזוז עוד. המעניין היה שאנחנו אלו שהקדמנו וזזנו, למרות ששתי המכוניות הגיעו בו-זמנית לאותה נקודה. הנהגת בסופו של דבר עקפה אותנו והוסיפה כמה הערות עסיסיות.
המפיק נדהם, ואני התמוגגתי. לא בשל המילים הנבחרות, כי אם בגלל שלא עברה שעה מאז שהקלטנו את התוכנית והסתכלו עלי כעל משוגע הממציא דברים מטורפים, והנה בדיוק מה שתארתי קורה לנגד עינינו ממש. ההרגשה הטובה של עונת החגים, ״ואהבת לרעך כמוך״, רק אל תעז לעשות משהו שלא ימצא חן בעיני האחר האוחז בהגה מולך.
אגב, אם ככה התחילה העונה, ככה היא גם הסתיימה. באחד בינואר, בדיסני קונצרט הול (אולם הקונצרטים בדאון טאון לוס אנג׳לס), התקיימה ההופעה השנתית לכבוד השנה החדשה: הצדעה לוינה. האירוע כולל מוזיקה קלאסית, קטעי בלט וריקוד וקטעי שירה. האולם מלא להתפקע, ומגיעות קבוצות רבות של קבועים - ארגונים שחבריהם מגיעים למופע שנה אחרי שנה (כמו לדוגמה ויצ״ו). פה ושם ניתן לראות גם ילדים, שסבם וסבתם ״סחבו״ אותם להופעה, לשמוע מוזיקה קלאסית וזמרי אופרה, לראות בלט וואלסים, או במילים אחרות, להשלים את החינוך שלהם.
מדי שנה משתנה התוכנית קצת, התוכן כמו גם סדר הקטעים כמו גם המופיעים עצמם. אך האנשים - הם קבועים. הם באים לבושים כה יפה להופעה חגיגית שפותחת עבורם את השנה החדשה, ולא מסתיימת ההופעה, והם כבר אצים להזמין כרטיסים לשנה הבאה, באותם מקומות כמובן.
באולם שתוכנן על-ידי פרנק גירי ובנייתו הסתיימה ב-2003 ישנם למעלה מ-2,200 מקומות ישיבה (כאמור, האירוע מכור לחלוטין), ולמרות שצריכה להיות חניה תת-קרקעית בשפע, קיים צוואר בקבוק שמשום מה, משנה לשנה, המקום לא יכול או לא רוצה להתמודד אתו.
בארה״ב אגב, ניתן לצפות לשיפורים, גם בלי שנתלונן. תמיד מספר אני על שביל עפר שנסלל על-ידי העוברים ושבים שבחרו לעבור במקום מסוים דרך הצמחיה מאחורי בניין המשטרה של בורלי הילס, עד שיום אחד הוא הפך לשביל רשמי, סלול, מסודר, נוח ובטוח.
בכדי להכנס לחניה, התור משתרך מסביב לבלוק כולו, דבר הגורם לבלגן כפול ומכופל. ראשית, יש קטע שלם בו מורידים אנשים - לימוזינות, נהגי אובר או אנשים שבני או בנות זוגם לא מסוגלים ללכת בקלות ונדרש להורידם כמה שיותר קרוב לכניסה.
שנית, ישנה תנועה מתמזגת - זו מגיעה מכיוון אחד וזו מכיוון אחר, וצריך להמתין בסבלנות בתור. אלא שהאור הירוק הופך לאדום בלי שניתן יהיה לזוז, ואחריו האור האדום לירוק ועוד פעם לא ניתן להתקדם ולו סנטים אחד, ואחרי כמה מחזורים כאלו, מתחילים להלחץ, שכן המופע אמור להתחיל (עוד חצי שעה), ואנחנו עדין בחוץ!
מה קורה, אם חס וחלילה הגעת מכיוון בלתי צפוי, ואתה מנסה להתמזג עם אלו שעומדים בתור? הדבר קרה לנו, ולמרות שהורדתי את החלון וביקשתי יפה, לאחר דין ודברים בין הנהג והנוסע לידינו, הנהג החליט שבשום פנים ואופן הוא לא יתן לנו להכנס, וכך הוא התקדם במרצדס שלו וכמעט נכנס במכונית לפניו. העיקר ללמד אותנו לקח ולמנוע בכל מחיר רווח שיווצר.
איני זוכר מי היה אחריהם, ואנחנו שהיינו תקועים ממילא כבר לא ניסינו לבקש יפה גם לא להעזר במידת רחמים. במכונית השלישית היה זוג יותר מבוגר, ודרך החלון הפתוח, הם החליטו ללמדנו לקח בהלכות דרך: ״בשום פנים ואופן לא ניתן לכם להכנס״! כך הצהירו, ואני בבדיחות הדעת עניתי, ״תודה, ושנה (אזרחית) טובה!״
הלא ידעתי שעוד מעט קט, נהיה ישובים אלו ליד אלו, כולם בציפיה לוואלסים ואופרה וקטעים קלאסיים של שטראוס ואחרים. עדין נהיה אותם אנשים, והלא-נחמדות בחוץ תהפוך לנופת צופים שם בפנים האולם.
כמובן שנזכרתי בסרט ״צלילי המוזיקה״ ובכל אותם אוסטרים נאורים, אוהבי מדינתם, ואוהבי הנאצים עוד יותר. הם ואחיהם הגרמנים, נאורים, מתקדמים, מתורבתים, שנהנו גם הם מתרבות ומוזיקה וספרות, אך גם שרפו ספרים כמו גם בני אדם והדבר התיישב אצלם היטב אחד עם השני (יצא שישבתי לצידו של הקונסול הכללי של גרמניה מהלך המופע כולו, שזו הייתה הפעם הראשונה שהוזמן כאורח כבוד למופע).
נראה לי שנוסעי המכונית הרביעית הרגישו מאוד רע עבורנו, שכן הנהג התעקש שנכנס לפניהם, אך אנחנו לא רצינו להכנס לאותו תור (אנחנו אף פעם לא חונים בבנין עצמו, בדיוק בגלל בעית הכניסה והיציאה, הפעם פשוט היינו תקועים). כה נרגשים היו הנהג ואשתו, אנשים טובים באמצע הדרך - מסתבר שכאלו עדין קיימים - שהם עשו סימנים בידיהם, פעם אחר פעם: ״בבקשה, נא כנסו, ראינו שאתם מחכים ואיש לא נותן לכם להכנס!״ כה נרגש הייתי אני ממחווה זה, שניסיתי להביע את רחשי התודה הכנים שלי - שכן הם הצילו את אמונתי באנושות ובצלם האדם.
באותה דקה בדיוק התפנה מקום בין שתי מכוניות שחסמו את הצומת ומנעו מאתנו להתקדם, והצלחנו להשתחל פנימה, להשתחרר מחוסר האונים של אי-יכולת לזוז קדימה, אחורה או לצדדים. כמו צואר בקבוק שנפתח, נשמנו מלוא הראות אויר, השתחררנו מהמועקה שהשתתרה במכונית בשל גילוי הפנים האמיתיות של חברינו הנאורים, המתורבתים, הכה משתוקקים לחגוג את השנה החדשה שהם שוכחים להיות בני אדם.
יצאנו מהמכונית והשמנו פעמינו לאולם, ושם עלץ לבנו. שנה חדשה בפתח; אך דבר לא משתנה. אנשים נשארים אנשים, ועם חלוף הזמן, צורת ההתנהגות רק הולכת ומחריפה. במקום להיטיב ולהשתפר, אנחנו נהיים יותר קיצוניים, פחות סובלניים, יותר בוטים ופחות מסבירי פנים.
ולמי שחושב שהדבר נכון רק לגבי לוס אנג׳לס, על אחת כמה וכמה במקומות אחרים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
