בני הנוער שהגיעו 'משם'.

כשאני מתבוננת בך במבט ארוך, בעינייך, בהבעות פניך ובדרך שבה את מרוכזת כולך בדבריי, אני רואה פתאום לפני את אבא שלך, זולא. אל תשכחי שהכרתי אותו כשהיה בן 14, ילד בלונדיני, עיניים כחולות ומבט עצוב בעיניים. המבט העצוב היה אצל כולם, אצל כל הילדים שהגיעו אלינו לקיבוץ 'עין השופט' 'משם'.

אני זוכרת, כמו היום, את אסיפת הקיבוץ בקיץ 1946. שעות ארוכות החברים דנו בשאלה האם לקבל לקיבוץ ארבעים בני נוער ניצולי שואה. הוויכוחים היו סוערים, עד אמצע הלילה. 'אנחנו חייבים לתת כתף ולקלוט את הילדים האלו, שחלקם איבדו את הוריהם במלחמה האיומה וכולם עברו חוויות נוראיות. הילדים האלו איבדו את הילדות שלהם. מה קרה לכם שאתם חושבים רק במונחים של כסף ושל משאבים? איפה רוח החלוציות שכל כך מאפיינת אותנו'?

'סליחה סליחה.' התפרץ אחד המתנגדים. 'לי אתה תרצה על חלוציות והקרבה, למי ששנים מחזיק כאן את תחום הביטחון? ...ואני מעדיף שלא להרחיב יותר. על זה לא מדברים... מי ששותף סוד יודע. ואני גם מבקש שזה לא יופיע בפרוטוקול...'

וחבר אחר קם מקצה האולם וזעק: 'ומאיפה תביאו להם לחם? אה? שכחתם את המצוקה הכלכלית של הקיבוץ? הנה, יושב כאן מזכיר הקיבוץ. תספר להם על הנסיעה השבועית שלך לתל אביב לקושש קצת תקציבים עבור הקיבוץ שלנו, שעד לא מזמן עוד התגוררנו כאן שלושה בחדר...'

הוא לא הגזים בתיאור המצב העגום שלנו. אנחנו ויתרנו על האינטימיות בזוגיות כי לא היה כסף לבנות עוד חדרים. לכן כל זוג היה צריך להכניס איש או אישה נוספת לחדר משפחה...'פרימוס' קראו לזה, וזה היה נורא, תאמיני לי... היו זוגות שנפרדו בגלל זה ועד היום התקופה הזו נותרה כצלקת בנפשנו.

אנחנו החלטנו לבנות רפת במקום עוד חדרי משפחה, כדי שיהיה לקיבוץ ענף כלכלי שאפשר להסתמך עליו. אז איך בדיוק היינו אמורים לקלוט את הילדים הללו מהשואה? כל אחד חשב בליבו: איפה נשכן אותם ואיך נאכיל אותם ואיך נחנך אותם? אבל אז, קם מישהו, והוא דיבר בנחת, מתוך הנשמה, וכשהוא דיבר אפשר היה לשמוע את הזבוב בחדר.

'חברים. זוהי שעת גורל לעם שלנו. הילדים הללו מתדפקים על דלתנו. כעת הם יושבים מאחורי גדרות התיל במחנה המעצר בעתלית אחרי שאוניית המעפילים שלהם נגררה לחוף וכמעט טבעה. מלאה כוס הייסורים שלהם. אנחנו נושיט להם יד, ונחבק אותם. נמצא מקום לשכן אותם ואת האוכל להאכיל אותם ונהיה כהורים עבורם, כי חלק גדול מהוריהם כבר איננו. זוהי החובה המוסרית שלנו כבני אדם. ועוד לא דיברתי על החובה הלאומית של קליטת עלייה, בשעה שניצולי השואה איבדו את הכל בחייהם. אני מדבר עכשיו רק על החובה המוסרית שלנו'. הדממה נמשכה עוד שתי דקות ובהצבעה אחר כך הוחלט שנקבל את הילדים תחת כנפנו.

חברי הקיבוץ המתינו להם בכניסה וקיבלו אותם בשירה ובריקודים. הם ירדו מהמשאית וכל אחד מהם נשא בידו צרור קטן עם מעט בגדים וציוד אישי דל. הם הביטו בנוף הקיבוצי שהתגלה לעיניהם ונראו לי המומים משהו. כמה מהם פרצו בבכי מר והתיישבו בצל העצים, מתקשים להסתיר את התרגשותם. אחרים הביטו בנו בחשש וקיבלו בתודה את השתייה הקרה והסוכריות שהגשנו להם, ואת חבילת הבגדים האישית שהכנו מבעוד מועד.

לא אשכח את ביעותי הלילה של הילדים. לא פעם צעקות ובכי העירו את האחרים משנתם ואז התקשינו להרגיע אותם. חלקם פרצו בבכי מר, כשהחוויות הקשות צפו ועלו בזיכרונם. אחרים התקשו לקבל עליהם מרות. אל תשכחי שחלקם נדדו ביערות ושרדו באופן עצמאי במשך שנים. הם התקשו להאמין באנשים והתקשו להסתגל למסגרת מחייבת ולסמכות. לא פעם היו ביניהם סכסוכים אלימים, קללות ומהומת אלוהים, והיינו צריכים להפעיל כוח פיזי של ממש כדי להפריד בין הניצים ולהטיל משמעת.

אני הייתי המחנכת שלהם, יחד עם יוסף. הייתי אישה צעירה ואיש לא הכין אותי למשימה הזו, שאני רואה אותה כמשימה המשמעותית ביותר בחיי. מדי יום הם למדו כארבע או חמש שעות, ועבדו אחר כך בכל ענפי המשק. מפעם לפעם יצאנו איתם לטיולים ברחבי הארץ, ובהדרגה הבחנו בשינוי שחל בהם. שמחת החיים חזרה אליהם, גם שובבות הנעורים והיכולת לקבל עליהם משמעת ולהאמין במבוגרים. לאחר כמה חודשים לא יכולת להבדיל מבחינה חיצונית בינם לבין ילדי הקיבוץ. רובם רכשו במהירות את השפה העברית והחלו לדבר זה עם זו בעברית. הם חסו תחת כנפנו כמעט חמש שנים, עד גיוסם לצה"ל.

נכון, נתנו להם מהמעט שהיה לנו, חיינו בצמצום רב, אבל יצאנו נשכרים. הצלנו נפשות ונתנו להם חיים חדשים. הילדים הללו השתלבו בצה"ל ואחר כך בחיים האזרחיים כאנשים חופשיים, בעלי משפחות ותורמים לחברה. כשאני מביטה בך, בתו של הילד הצנום זולא שירד מהמשאית בחשש ובעיניים עצובות - אני יודעת שאנחנו, את שלנו עשינו.