בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
ביעותי לילה
|
|
|
בני הנוער שהגיעו 'משם'.
|
אני זוכרת, כמו היום, את אסיפת הקיבוץ בקיץ 1946 ● שעות ארוכות החברים דנו בשאלה האם לקבל לקיבוץ ארבעים בני נוער ניצולי שואה ● הוויכוחים היו סוערים, עד אמצע הלילה
|
כשאני מתבוננת בך במבט ארוך, בעינייך, בהבעות פניך ובדרך שבה את מרוכזת כולך בדבריי, אני רואה פתאום לפני את אבא שלך, זולא. אל תשכחי שהכרתי אותו כשהיה בן 14, ילד בלונדיני, עיניים כחולות ומבט עצוב בעיניים. המבט העצוב היה אצל כולם, אצל כל הילדים שהגיעו אלינו לקיבוץ 'עין השופט' 'משם'. אני זוכרת, כמו היום, את אסיפת הקיבוץ בקיץ 1946. שעות ארוכות החברים דנו בשאלה האם לקבל לקיבוץ ארבעים בני נוער ניצולי שואה. הוויכוחים היו סוערים, עד אמצע הלילה. 'אנחנו חייבים לתת כתף ולקלוט את הילדים האלו, שחלקם איבדו את הוריהם במלחמה האיומה וכולם עברו חוויות נוראיות. הילדים האלו איבדו את הילדות שלהם. מה קרה לכם שאתם חושבים רק במונחים של כסף ושל משאבים? איפה רוח החלוציות שכל כך מאפיינת אותנו'? 'סליחה סליחה.' התפרץ אחד המתנגדים. 'לי אתה תרצה על חלוציות והקרבה, למי ששנים מחזיק כאן את תחום הביטחון? ...ואני מעדיף שלא להרחיב יותר. על זה לא מדברים... מי ששותף סוד יודע. ואני גם מבקש שזה לא יופיע בפרוטוקול...' וחבר אחר קם מקצה האולם וזעק: 'ומאיפה תביאו להם לחם? אה? שכחתם את המצוקה הכלכלית של הקיבוץ? הנה, יושב כאן מזכיר הקיבוץ. תספר להם על הנסיעה השבועית שלך לתל אביב לקושש קצת תקציבים עבור הקיבוץ שלנו, שעד לא מזמן עוד התגוררנו כאן שלושה בחדר...' הוא לא הגזים בתיאור המצב העגום שלנו. אנחנו ויתרנו על האינטימיות בזוגיות כי לא היה כסף לבנות עוד חדרים. לכן כל זוג היה צריך להכניס איש או אישה נוספת לחדר משפחה...'פרימוס' קראו לזה, וזה היה נורא, תאמיני לי... היו זוגות שנפרדו בגלל זה ועד היום התקופה הזו נותרה כצלקת בנפשנו. אנחנו החלטנו לבנות רפת במקום עוד חדרי משפחה, כדי שיהיה לקיבוץ ענף כלכלי שאפשר להסתמך עליו. אז איך בדיוק היינו אמורים לקלוט את הילדים הללו מהשואה? כל אחד חשב בליבו: איפה נשכן אותם ואיך נאכיל אותם ואיך נחנך אותם? אבל אז, קם מישהו, והוא דיבר בנחת, מתוך הנשמה, וכשהוא דיבר אפשר היה לשמוע את הזבוב בחדר. 'חברים. זוהי שעת גורל לעם שלנו. הילדים הללו מתדפקים על דלתנו. כעת הם יושבים מאחורי גדרות התיל במחנה המעצר בעתלית אחרי שאוניית המעפילים שלהם נגררה לחוף וכמעט טבעה. מלאה כוס הייסורים שלהם. אנחנו נושיט להם יד, ונחבק אותם. נמצא מקום לשכן אותם ואת האוכל להאכיל אותם ונהיה כהורים עבורם, כי חלק גדול מהוריהם כבר איננו. זוהי החובה המוסרית שלנו כבני אדם. ועוד לא דיברתי על החובה הלאומית של קליטת עלייה, בשעה שניצולי השואה איבדו את הכל בחייהם. אני מדבר עכשיו רק על החובה המוסרית שלנו'. הדממה נמשכה עוד שתי דקות ובהצבעה אחר כך הוחלט שנקבל את הילדים תחת כנפנו. חברי הקיבוץ המתינו להם בכניסה וקיבלו אותם בשירה ובריקודים. הם ירדו מהמשאית וכל אחד מהם נשא בידו צרור קטן עם מעט בגדים וציוד אישי דל. הם הביטו בנוף הקיבוצי שהתגלה לעיניהם ונראו לי המומים משהו. כמה מהם פרצו בבכי מר והתיישבו בצל העצים, מתקשים להסתיר את התרגשותם. אחרים הביטו בנו בחשש וקיבלו בתודה את השתייה הקרה והסוכריות שהגשנו להם, ואת חבילת הבגדים האישית שהכנו מבעוד מועד. לא אשכח את ביעותי הלילה של הילדים. לא פעם צעקות ובכי העירו את האחרים משנתם ואז התקשינו להרגיע אותם. חלקם פרצו בבכי מר, כשהחוויות הקשות צפו ועלו בזיכרונם. אחרים התקשו לקבל עליהם מרות. אל תשכחי שחלקם נדדו ביערות ושרדו באופן עצמאי במשך שנים. הם התקשו להאמין באנשים והתקשו להסתגל למסגרת מחייבת ולסמכות. לא פעם היו ביניהם סכסוכים אלימים, קללות ומהומת אלוהים, והיינו צריכים להפעיל כוח פיזי של ממש כדי להפריד בין הניצים ולהטיל משמעת. אני הייתי המחנכת שלהם, יחד עם יוסף. הייתי אישה צעירה ואיש לא הכין אותי למשימה הזו, שאני רואה אותה כמשימה המשמעותית ביותר בחיי. מדי יום הם למדו כארבע או חמש שעות, ועבדו אחר כך בכל ענפי המשק. מפעם לפעם יצאנו איתם לטיולים ברחבי הארץ, ובהדרגה הבחנו בשינוי שחל בהם. שמחת החיים חזרה אליהם, גם שובבות הנעורים והיכולת לקבל עליהם משמעת ולהאמין במבוגרים. לאחר כמה חודשים לא יכולת להבדיל מבחינה חיצונית בינם לבין ילדי הקיבוץ. רובם רכשו במהירות את השפה העברית והחלו לדבר זה עם זו בעברית. הם חסו תחת כנפנו כמעט חמש שנים, עד גיוסם לצה"ל. נכון, נתנו להם מהמעט שהיה לנו, חיינו בצמצום רב, אבל יצאנו נשכרים. הצלנו נפשות ונתנו להם חיים חדשים. הילדים הללו השתלבו בצה"ל ואחר כך בחיים האזרחיים כאנשים חופשיים, בעלי משפחות ותורמים לחברה. כשאני מביטה בך, בתו של הילד הצנום זולא שירד מהמשאית בחשש ובעיניים עצובות - אני יודעת שאנחנו, את שלנו עשינו.
|
|
*הסיפור נכתב בהשראת ראיון שנערך בחודש מרס 2003 בקיבוץ עין השופט עם ריבה זכאי ז"ל, אשר חינכה את חברת הנוער 'אודים', יחד עם יוסף וילפנד ז"ל בשנים 1946--1949.
|
|
תאריך:
|
05/04/2022
|
|
|
עודכן:
|
05/04/2022
|
|
אורנה מרקוס בן-צבי
|
|
כשוולדימור זלנסקי, נשיא אוקראינה, משווה בין השואה למלחמה במדינתו הוא בוחר להשתמש בביטויים מימי הסופה והסער המבטאים את תוכנית ההשמדה, הפתרון הסופי, שתיקת העולם. לו היה עוצר בהשוואה המקוממת, אפשר היה להסביר לו כי מלחמה היא מלחמה, והאסון שניתך על אזרחי אוקראינה הוא אסון נוראי, מעורר פלצות, כואב ומייסר אך בשום פנים ואופן אינו חוסה תחת השואה. אך כשזלנסקי מעוות את המציאות בימי השואה וממשיך עם הנרטיב הבדוי והרחוק מהמציאות כרחוק מזרח ממערב, על סיוע בני העם האוקראיני לעם היהודי הנרדף והנטבח, חייבים לומר לו, עד כאן.
|
|
|
משה גרומב, העוסק בהנצחת יהודים שהצילו יהודים בשואה, לא יעשה שימוש כלשהו בשם "יד ושם" בעברית ובאנגלית - קובע הסכם פשרה בין הצדדים, בעקבות תביעת יד ושם נגד גרומב, ולפיה הוא משתמש בשמו ומטעה את הציבור. ההסכם כולל את הדומיין yadvashem.co.il, אותו יעביר גרומב לבעלות יד ושם (שהדומיין שלו מסתיים ב-org).
|
|
|
בנאומו בפני הכנסת הזכיר נשיא אוקראינה, ולא בפעם הראשונה את השואה, וטוב שהוא עשה זאת. הנשיא זלנסקי אינו נואם גדול. הוא אומר את מה שהוא חש במילים מאוד פשוטות וללא שום נטייה לרגשנות אלא כתיאור של מציאות כפי שאותה הוא רואה. ז'אנר זה, אם בכלל ניתן לכנותו ככה - מדבר אל הבריות. וככה זלנסקי שרבֵּב, ולא הפעם הראשונה, את השואה בהקשר של הטרגדיה האוקראינית. הוא לא השווה את המצב לזה של השואה. לא בנאום הזה ולא בהופעות קודמות. ולכן התגובות, בהקשר זה, בישראל הרשמית, ואולי בציבור, בין אם נאמרו ובין גבה הורמה - אין להם מקום. בוודאי שאין בכך זילות השואה. אדרבה יש בכך העצמת השואה.
|
|
|
לפני זמן קצר הרהיב נשיאה היהודי של אוקראינה עוז בנפשו להשוות את המתרחש כיום בארצו לזוועות השואה בה הושמדו שישה מיליון מאחינו. כמי שסבור היה שמתן האפשרות לזלנסקי לנאום בפני חברי הכנסת הוא איוולת, הריני מוצא עצמי מחויב להעמיד דברים על דיוקם. האמת ההיסטורית מחייבת..
|
|
|
המן האגגי היה צורר היהודים הראשון שתכנן 'פתרון סופי' לעם היהודי. הכינוי 'האגגי' קושר אותו לאגג מלך עמלק, לעם העמלקי. עמלק הוא עם קדום המופיע במקרא, והוא מופיע בספר בראשית כאחד מבניו של אליפז בן עשָׂו (בראשית ל"ו, 12). הוא מזוהה כאבי העם הזה, שבט אדומי מצאצאי עשָׂו, שמתואר כעם צְמא דם וּביזה.
|
|
|
|