המילה אחדות היא מהמילים המדוברות ביותר בשיח הישראלי הכללי, מעט אחרי המילה המובילה טירלול, לא בכדי. כמעט כולם מדברים על אחדות אך פועלים בנחישות, בהתמדה ובעקשנות לבדלנות, פלגנות, זריעת איבה בין בני אדם כמעט בכל תחומי החיים. המילה אחדות נישאת ברמה בבתי המדרשות ובבתי הכנסת, בכנסת ובבתי החינוך, בצבא ובאקדמיה, מילה נשגבה חסרת מימוש באופן חוצה מגזרים, עדות, לאומים.
היתממות לחשוב שהמציאות התעוקתית במצב איבוד הכרה אודות משמעות המילה אחדות, נולדה בשנים האחרונות. המציאות ההפכפכה בה מדברים על אחדות ומיידים בליסטראות של פלגנות, מלווה את חיינו מאות שנים, יש יאמרו אלפי שנים. בשם האחדות פרצה אש האיבה, בערה אש המחלוקת, שרפה כמעט כל חלקה טובה, כילתה כל מעכב בעירה, הכל בשם האחדות הפיקטיבית, המזויפת, הווירטואלית.
המכנה המשותף היהודי-הישראלי, רחב ומוצק, עומד מול גלי המבקשים לסדוק אותו, צולח נחשולי מאבקים אמיתיים ומדומיינים, על-אף המציאות בה המילה אחדות על כל המשמעות שבה מפרפרת ותלויה על בלימה. האחדות היא חלק מהחוסן הלאומי, בעלת משמעות וחשיבות רבה. חברה ישראלית משוסעת, מפולגת, מסוכסכת, היא ערעור החוסן, היא סכנה מוחשית לחברה הישראלית על כל רבדיה.
ימיה של הפלגנות והבדלנות כימיה של מדינת ישראל, היא נוכחת בכל מקום, בכל צומת, בכל סמטה ושביל, היא זוחלת בגלוי ובסמוי לתוככי מערכות החיים אך חשוב לדעת ולזכור כי היא לא חובה, כורח מציאות, כי אם בחירה. האחדות היא הסיכוי היחיד מול הסיכון של הבדלנות. האחדות אינה תובעת אחידות כי אם המשך המחלוקות, בהן החריפות ביותר, מתוך שיח מכבד, שיח השומר על חוסנו של המכנה המשותף.
מכנה משותף
ואחרי שהאחדות מוטלת לפנינו כמעט בנשימותיה האחרונות, אותן נשימות אותן היא נושמת בכבדות במאות השנים האחרונות, הגיעה העת להתמקד בפעילויות מצילות חיים, מצילות אחדות. אפשר להרים דגל לבן, להרים ידיים, להתייאש ולכתוב עוד מאמר על הפגיעה החמורה והאסטרטגית בחוסנו של העם. אפשר גם אחרת. אפשר לחולל שינוי, אפשר להאיר את המחבר, את המשותף, את המוסכם, אפשר ליצור בסיס רחב, ועדיין לשמור על הערכים, האמונות והדעות שלך.
אפשר גם אחרת. אפשר להתחיל לחולל את השינוי בחלקת האלוקים שלך, במעגל הראשוני והשני, ליצור שיח מאחה, שיח מכבד, לחלוק בעוז ולחבק באהבה. אפשר גם אחרת. לא לוותר, לא להרפות ממצופי ההצלה של המכנה המשותף, לשחות בכל צורה בברכת החיים, באוקיינוס הדעות.
לשחות תמיד עם חגורות הצלה אשר יותירו אותך גם בעת הסערות ואף ברגעי הצונאמי אוחזים בבטחה באסדת המכנה המשותף החשוב. אפשר גם אחרת. להרחיב את החינוך מגיל לידה ועד אחרי השירות הצבאי-לאומי, לבסס את יסודות המכנה המשותף, הזהות היהודית-הישראלית, לבצר את החוסן, לחזק את היתדות המחזיקות את הבסיס.
אפשר גם אחרת, לחיות אחדות, לא אחדות על תנאי אלא כערך מוחלט, יותר מששמרו ישראל על האחדות, שמרה האחדות על ישראל, גם בפרקים היסטוריים מורכבים ומאתגרים של עמנו. אפשר גם אחרת. לעשות מעשה אחדות, פחות הצהרות וביטויים יותר מעשים, ממש מעשים, בבית, בשכונה, ביישוב, בצבא, בבתי המדרש, באקדמיה, בפוליטיקה, להתנהג אחדות לדבר מעשים. זוהי משימה ראויה וחשיבותה עליונה, משימה של הפרט ושל מדינת ישראל.
אין צורך במלחמה, במגפה ובאובדן, כדי לקיים אחדות לשעתה. האחדות אינה תלויה בדם אש ותימרות עשן, האחדות אינה נזקקת לאזעקות ולהלוויות, לפצועים ולקורבנות, האחדות יכולה לפרוח בימי שגרה, שם עיקר כוחה. האחדות נדרשת. היא תתחיל בנו ותחלחל מהמסד עד להנהגה הדתית, הלאומית, הפוליטית, האחדות כמילה ריקה חייבת לחזור ולהתמלא, תחזור אל משמעותה, אל עוצמתה. אסור להתייאש. חייבים להחזיר את האחדות לקדמת הבמה ולשיח, להציבה לפני המילה השלטת טירלול, העם זקוק לאחדות בל ייאוש.
