בימים אלה של דיון על עילת הסבירות,
צייץ עו"ד יהודה שפר, המשנה בדימוס לאכיפה כלכלית של פרקליט המדינה: "שאלה לוועדת החוקה - לו היה החוק המוצע לביטול עילת הסבירות בתוקף בשנת 1953 האם היה ניתן פסק הדין קול-העם? שם נפסק כי שר הפנים אינו מוסמך לסגור עיתון על-פי סמכותו בסעיף 18 לפקודת העיתונות אם אין ודאות קרובה לפגיעה בביטחון. בלשוננו היום - זו החלטה לא סבירה".
עבר
אם המשפט לעיל לא היה עצוב, הוא היה מצחיק. אם כך מתקבלות החלטות בפרקליטות המדינה, אין פלא שזה הקרקס שמתנהל במשפטו של נתניהו. ומדוע? עו"ד שפר הנכבד כותב בעצמו שפסק דין קול-העם נכתב ב-1953. הניצנים הראשונים של עילת הסבירות במובנם כיום הנצו בעניין דקה נגד שר התחבורה באיזה שנה? ב-1970, 17 שנה אחרי עניין קול-העם. אז מה עניין שמיטה להר סיני? מה הקשר בין ההחלטה בעניין קול-העם ועילת הסבירות? ומה הקשר בין ביטול מלא או חלקי של עילת הסבירות ובין חופש הביטוי?
עו"ד שפר, בוא אלמד אותך שיעור במשפטים. אתה, המשנה לשעבר של פרקליט המדינה, ואני, אפרים האהבל שבקושי למד קורס ביסודות המשפט אלמד אותך שפר, פרק במשפטים.
ב-1953, חמש שנים לאחר קום המדינה, ממשל צבאי על חלקים ניכרים מהארץ (בוטל סופית ב-1966), טרם ניטעו זרעי הרעל של עסק הביש (אברי אלעד קיבל את המינוי על הפעלת הרשת במצרים במאי 1954) דוד בן-גוריון שלט ביד רמה, ובמקביל נבנה פה בית משפט חזק, בית משפט דעתן, אשר בניגוד להיום זכה לכבוד מקצה הארץ ועד קציה.
ואז עולה בפניו נושא של חופש הביטוי, הוראת שר הפנים רוקח לסגור שני עיתונים לכמה ימים בשל "FAKE NEWS" מדיני שנכתב בהם ועיצבן מאוד את בן-גוריון. והנימוק החוקי היה שהפרסום מסכן את שלום הציבור. בית המשפט קבע אז את עקרון הקרבה לוודאות לפגיעה בערך המוגן (המפורט בחוק), כעילה למניעת חופש הביטוי, וספציפית לעניין קול-העם קבע שלא קיימת קירבה לוודאות לפגיעה בביטחון המדינה ולכן ביטל אז בית המשפט את החלטת שר הפנים לסגור את העיתונים למספר ימים, לא עילת סבירות ולא נעליים.
הווה ועתיד
לו היו עולים היום נושאים הקשורים לזכויות יסוד, האם היינו זקוקים לעילת הסבירות על-מנת להחליט בהם? לא ולא, ומדוע? כי בענייני חופש הביטוי יש לנו את פסק הדין המכונן של קול-העם. ואילו בנושאים האחרים הקשורים לזכויות יסוד והכלולים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק, יש לנו את פסקת ההגבלה הנותנת לבית המשפט גמישות הרבה יותר גדולה ומאד סדורה מאשר הקריטריון הפרוע והבלתי מרוסן של העדר סבירות.
עם כאלה ידידים לא צריך אויבים
עו"ד יהודה שפר היה בכיר מאוד בפרקליטות. שפר עבר חוויה קשה, הוא פגע למוות בשוגג אדם על הכביש. התנהלה חקירה על-ידי הפרקליטות הצבאית (פרקליטות המדינה לא הייתה מעורבת בה ובצדק). שפר לא הועמד לדין בשל העדר אשמה. משפחת ההרוג מחתה על ההחלטה שלא להעמידו לדין אך לא עזר לה כלום.
במצב כזה יש בסיס לחשש כי מעמדו של שפר סייע לו להתחמק מהעמדה לדין. אין כל חשיבות באמת המסתתרת מאחורי חשש כזה, הרגשת הבטן היא שגם אם הכל כשר, הרי שייתכן שהכל גם מסריח, ולכן, פעולה רצופה של שפר להגנה על הפרקליטות, די יוצרת מראית עיין של שמור לי ואשמור לך.
לו אני הייתי פרקליט המדינה הייתי מבקש משפר בכל לשון של בקשה: "מוחל טובות" שב לך בבית, תהנה מהפנסיה, טפל בנכדים, רק עזוב אותנו באימא ש'ך, אתה גורם לנו הרבה יותר נזק מתועלת.
הערות:
1. כהרגלי כאשר אני כותב לגופם של אנשים, אני מעביר להם את החומר מראש לקבלת הערות. בד"כ לא מתייחסים, מה שמאפשר לי לפרסם את החומר. ייאמר לזכותו של עו"ד יהודה שפר שהתייחס. התייחסותו שינתה אך במעט את הכתוב, ויש לי גם השגות להתייחסות אך לא אפרטן בשל חוסר יכולת של שפר להתייחס אליהן.
"בוקר טוב
לא יודע מהיכן השנאה שלך אבל אשיב לך בקצרה
1) בביקורת שלך על הציוץ שלי התעלמת מהמילים החשובות ביותר: "בלשוננו היום".
2) לגבי התאונה המצערת בה הייתי מעורב אתה מרשה לעצמך לחרוץ דין מבלי שאתה מכיר את הראיות. מה זה אומר עליך?
כשאדם מתפרץ לכביש מהיר שלא במעבר חציה ונפגע מרכב שלא מספיק לבלום זה ממש לא בהכרח אשמת הנהג".
3) אני מתחנן בפני מגיבים, ככל שיהיו, שלא להתנצח על התאונה, זה אינו הנושא. התאונה חירבה לדעתי שני עולמות, עולמו של הנפגע ועולמו של הפוגע, זוהי איננה הבמה להכריע ביניהם. האזכור של התאונה לעיל הוא רק מהסיבה שפורטה לעיל.
