על קונספציה ואחריות הימין

בנימין נתניהו היה, למעט שנה וחצי, ועודנו, ראש הממשלה במשך כחמש עשרה השנים האחרונות וכפועל יוצא מכך מתווה המדיניות העיקרי והאיש שבסופו של דבר מילתו היא האחרונה והקובעת בכל הקשור לעיצובן של ההחלטות האסטרטגיות הקצרות וארוכות הטווח של מדינת ישראל כלפי רצועת עזה בכלל וישות הטרור הרצחנית חמאס בפרט. ובמשך השנים האלו הוא ביצע החלטה מודעת, בדעה צלולה ובאופן מתמשך, לחזק את חמאס על חשבון הפתח. הוא עשה זאת מסיבותיו שלו, אך ניתן לשער באופן רציונלי כי החלטה זו נבעה מרצונו למחוק ולמסמס כל אפשרות של קיום שיחות עם הרשות הפלשתינית; כנראה מכיוון שהוא פחד משותפיו בימין, שהרי הוא חף מכל אידאולוגיה שאינה שימור עצמי והישרדות פוליטית. אך שאלת הסיבה פחות מעניינת - מה שחשוב הוא הקיבעון המחשבתי לפיו יש פרטנר מצידו השני של המתרס בעזה.

כמובן שהארגונים הפלשתינים בעלי השליטה, הן בגדה והן בעזה, הינם בגדר זה נבלה וזה טרפה: אש"ף הינו גוף אנטישמי והעומד בראשו אבו מאזן הוא מכחיש שואה ידוע ומסית לטרור באופן קונסיסטנטי; וחמאס שם לו למטרה למרר את חיינו ולהשמיד את מדינת היהודים. אבל ישנו דבר הנקרא הרע במיעוטו - ונתניהו בחר ברע בגדלותו. החלטתו לבחור כפרטנר את חמאס, שזורק עלינו טילים, על פני הרשות, שיש לנו איתה תיאום ביטחוני, היא תמוהה. ההיגיון הבריא שואף להבנה שאם כבר נכפתה עלינו בחירה - אם אנו עומדים במצב כמעט בלתי אפשרי בו עלינו לחזק אויב אחד על פני אויב אחר - יש לקבע את המציאות בשטח כך שתיטיב עימנו, קרי: לנקוט מהלכים שבעקבותיהם הישות היחסית מתונה יותר תוכל לגבור על זו הקיצונית, לא להפך.

הטענה השגויה הגורסת כי ניתן היה לעזור לחמאס להתמתן כפי שעשינו עם הפתח משוללת מכל יסוד, שכן החלשת אותו ארגון ששולט בגדה, שבעזרתנו הפך לפחות קיצוני - באופן יחסי כמובן - עומדת בסתירה עם המחשבה שיש איזשהו אינטרס לגוף טרור להתמתן. כל שכן כאשר אותה החלשה מגיעה בד-בבד עם חיזוקם של אלו הפועלים באופן כה ישיר להשמדתנו. המסר הוא ברור: דרך הטרור עדיפה.

המסר הזה מקבל משנה תוקף כאשר מביאים בחשבון את ההינתקות, אשר בוצעה ללא שום ניסיון לכפות חתימה על ערבויות מן הצד השני. אריאל שרון למעשה קרץ לחמאס והביא לשולחן משוואה חדשה - תעיפו טילים, תקבלו בתמורה שטחים. אבל עברו הרבה מים בנהר מאז אותה פעולה יהירה, ולנתניהו היה מספיק זמן לשנות פרדיגמה ולחולל שינוי תפיסתי. במקום זאת, הוא שכלל את המשוואה והזרים לרצועה מלט, דלק, חשמל ושאר תופינים - כאילו עסקים כרגיל, כאילו לא שולט שם ארגון טרור. והוא הגדיל לעשות והעביר ישירות לאותו שלטון מזוודות מלאות בכסף בסכומי עתק. הוא עזר לבנות במו ידיו את עוצמתו של חמאס, ובכך יצר את הקונספציה הידועה לשמצה. שרון לא התנהל מול החמאס ישירות - נתניהו כן.

ישנן קונספציות שגויות נוספות: מתנהל שיח סביב שתי שאלות: א. האם עסקת גלעד שליט הביאה עלינו את אירועי 7 באוקטובר, ו-ב. האם כיפת ברזל נושאת גם כן באשמה. התשובות הן א. לא ו-ב. לא. עסקת שליט וכיפת ברזל לא כפו מדיניות. שחרור המחבלים לא סותר את העובדה שיכלנו להילחם בחורמה בחמאס. כיפת ברזל היא נשק הגנתי - היא לא יכלה לגרום לשאננות בדיוק כמו שנשקים התקפיים כמו מרכבה 4 או חמקן לא יכולים לגרום לשאננות. הבעיה נעוצה במקבלי ההחלטות. אף עסקה או נשק הגנתי לא הכריחו את נתניהו וממשלות הימין הכושלות בחמש עשרה השנים האחרונות לזחול כלפי חמאס ולהעצים אותו בהרבה מעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר של מנהיגיו הרצחניים.

ישנה עוד טענה מופרכת: שכוחות הביטחון בעשור וחצי האחרונים אחראים לקונספציה שהביאה עלינו את טבח ה-7 לאוקטובר. והיא מופרכת משתי סיבות עיקריות: א. הצבא, השב"כ, המוסד והמל"ל אינם מתווים וקובעים מדיניות - בכוחם אך רק לבצע אותה, ואין בסמכותם להכריע האם יש או אין לתגמל ארגון טרור במזוודות מלאות בדולרים. ב. ראשי מערכת הביטחון התחלפו מספר פעמים במהלך תקופה זו, בו בזמן שהמשתנים הקבועים היחידים שנשארו באופן תמידי הם מנהיגי גוש נתניהו ומדיניותם האומללה. הכשל המודיעיני והמבצעי הוא אכן נחלתם של כוחות הביטחון, אך הניסיון להפיל עליהם את הקונספציה הגדולה, שהתגלתה כמכרעת, הוא ניסיון שפל.

וכן - מדובר ספציפית במנהיגי אותו הגוש. בצלאל סמוטריץ', למשל, בציטוט שמתאר באופן מושלם את המדיניות המדינית-ביטחונית הארורה וההרסנית של המפלגות הביבסטיות כלפי חמאס, אמר: "הרשות הפלשתינית היא נטל וחמאס הוא נכס". אביגדור ליברמן לעומתו, התפטר מתפקידו כשר הביטחון בדיוק בגלל שלא היה יכול לשאת יותר את הקונספציה שנתניהו ושאר הימין טיפחו. נפתלי בנט, יחד עם יאיר לפיד ובני גנץ, ניפץ את הצלם שנתניהו הציב בהיכל והפסיק את מזוודות כספי הדמים. ממשלתו אומנם המשיכה בחטא מדיניות המקל והגזר, אבל בשונה מממשלות נתניהו, היא לא הסכימה להכיל יותר את טרור הטילים, הבלונים והעפיפונים.

למי ששכח - במשך כעשור וחצי ממשלות נתניהו הבליגו על הטפטופים לעוטף וקיבעו אצל חמאס את ההבנה שכל עוד לא יורים על תל אביב זה בסדר לאמלל במשך שנים על גבי שנים את תושבי הדרום, וזה בסדר להכניס מידי פעם חצי מדינה למקלטים, וזה בסדר לשתק את הכלכלה של מדינה שלמה כאוות נפשו. נו, שגרה. נתניהו אומנם היה אדריכל הקונספציה, אבל מנהיגי הימין שסרו למרותו נושאים באחריות לא פחות ממנו - הם אלו אשר הגישו לו על מגש של כסף את החותמת שהכשירה את הטרור שעבר העוטף באופן יומיומי וחלקים נרחבים מישראל בזמני הסבבים.

ואיתמר בן-גביר? זה נכון שהוא שר חדש וחסר השפעה, בטח ובטח כאשר המדידה מתפרסת על פני עשורים, אך עצם הישארותו בממשלה, אשר מדיניותה לטענתו נוגדת לכאורה את האידאולוגיה שלו, מדברת בעד עצמה. האפשרות לקום ולהתפטר כמו ליברמן פתוחה בפניו, והוא אכן שם את האקדח על השולחן מידי פעם בפעם, אך הוא לעולם אינו לוחץ על ההדק. הוא יכול לדבר עד מחר נגד מדיניות הממשלה, אבל בפועל הוא שותף מלא ובמודע ונושא באחריות. זאת הרי לא חוכמה ללכת עם ולהרגיש בלי. אם אתה רוצה לירות - תירה, אל תדבר.

היום ברור כבר לכולם שהימין הביביסטי הכושל התנהל בחולשה רפה אל מול הטרור במשך זמן של כחצי דור. זאת, להבדיל מהמרכז-שמאל - לא השמאל הקיצוני שדואג לרווחת תושבי השטחים ועזה יותר מרווחת אזרחי ישראל, אלא הרוב השפוי - אשר השריש אצלו את ההבנה ההגיונית שהתנהלות מול הפתח עדיפה פי עשרות מונים על פני החמאס, ושחופש הפעולה היחסי שיש לנו בשטחים העוינים של הרשות לא דומה במאומה ללחימה הסבוכה בעזה. הפחד המעוור של נאמני נתניהו מאבו מאזן, או יותר נכון מהקושי שטמון בצורך לתמרן בינו לבין דעת הקהל הבינלאומית שמעלה אותו על נס (למרות שהוא משלם למשפחות שהידים ובכך יש הכרח בהכרת העובדה כי הוא שותף פעיל בטרור אכזרי) ודורשת פתרון לסכסוך בדמות שתי מדינות, משתק אותם, שכן בהרבה יותר קל להחליש את יו"ר הרשות על-ידי חיזוק חמאס תוך כדי מנוחה עצלה בשבי המחשבתי הגורס שיחיא סינוואר מורתע. והרי בהרבה פחות מורכב להיאבק בזירה הבינלאומית ראש בראש מול איסמעאיל הנייה, שלא זוכה לאהדה כה רבה בעולם, מאשר עם מחמוד עבאס. נתניהו וחבר מרעיו תייגו במשך שנים את המרכז-שמאל בתור בוגדים וחלשים כלפי הטרור. אך השקר, למורת רוחם, התגלה במערומיו.

ואם כבר בשקרים עסקינן - אז אחד מהאכזריים שבהם שאנשי נתניהו מנסים לספר לנו הוא שאזרחי ישראל עזרו לחמאס. הניסיון לעוות את התודעה הלאומית ולשלוט עליה, שבא לידי ביטוי בין השאר בהטלת האחריות על המחאה נגד המהפכה המשפטית, הינו בגדר רשעות גמורה והתבכיינות מביכה, שכן הכוח נמצא בסופו של דבר אצל השלטון, והאחריות היא נגזרת שלו. אך לדידה של הקואליציה, רוב העם נושא באשמה.

צריך לקחת בחשבון שהממשלה, במשך כל הקדנציה שלה עד הטבח הנורא, נמנעה לחלוטין ביודעין ובכוונת מכוון מלעסוק בביטחון על-מנת להפנות כוח אדם ומשאבים לקידום חוקי המהפכה. אך לא רק שההזנחה הפושעת של שריה והעומד בראשה אינה עומדת בקנה אחד עם טענותיהם כלפי המוחים, אלא שהיא מאירה באור מאוד לא מחמיא את התנהלותם שלהם עצמם, ובעיקר דורשת תחקיר מקיף בנושא. במיוחד לנוכח העובדה שיואב גלנט התריע בפני ראש הממשלה שחוקי המהפכה גורמים לסכנה ברורה ומוחשית לביטחון המדינה. אנו אומנם לא יודעים את פירוט השיחה שהייתה בין שר הביטחון לנתניהו, אך תוצאותיה - פיטורי השר - שופכות אור על הלך הרוח ושיקול הדעת החסר והלוקה ששררו אז: כל דבר, מקטון ועד גדול, שיש לו פוטנציאל לאיים על הצלחת ריסוק מערכת המשפט, הפרת האיזון בין הרשויות והרס המעטפת ההגנתית שמספק בית המשפט העליון לכוחות הביטחון בזירה המשפטית הבינלאומית, דינו להינזק - גם אם מדובר על פיטורי שר הביטחון בתקופה ביטחונית רגישה, גם אם מדובר על פגיעה ישירה בביטחון המדינה. עד כדי כך עיניהם היו מסומאות.

כנראה שזה לא הזמן להחליף עכשיו ממשלה - לא באי אמון קונסטרוקטיבי, בטח ובטח שלא בבחירות; אך השאלה בנוגע לכך עומדת וקיימת: מצד אחד, מדובר בממשלה שממשיכה לעסוק בפוליטיקה קטנה וערמומית בזמן שחיילים נופלים וחטופים נמקים בעזה ושמסיתה כספים קואליציוניים על-מנת לשמר בייס על חשבונם של פליטים ישראלים שפשוט אין להם לאן ללכת, ובראש ממשלה שעוסק יומם וליל בשימור כוחו הפוליטי, בבריחה מאחריות - כל אחריות, כולל נקיטת פעולות שמטרתן לסרס כינונה של ועדת חקירה ממלכתית בבוא היום - ובהפלת האשמה על השבת השחורה, בין היתר על-ידי איסוף חומר מסווג, על הדרגים הבכירים בכוחות הביטחון - אותם אנשים שאמונים על הלחימה ושאין להם באמת זמן או רצון להתפלש בביביזם, כל שכן בניסיונות של ראש הממשלה שלהם ומפקדם הבכיר לסכסך ביניהם; מצד שני, בכוחה של החלפת הממשלה ליצור קרע באחדות העם, לזעזע את האדמה שאנו שוכנים עליה, להרעיד את אמות הסיפים ואף לאיים ולפרק את המרקם החברתי העדין השורר במדינה.

אז כן, נראה שכרגע האינטרס הציבורי הוא להישאר עם נתניהו וממשלתו, מה גם שנוכחותם של גנץ, גלנט וגדי איזנקוט - העוגנים הביטחוניים היציבים במישור הפוליטי - בקבינט המצומצם משרה ביטחון והרגשה שיש מי ששומר עלינו; אך אין מנוס מן ההבנה שהשאלה המוזכרת לעיל צריכה להיבחן יום יום ביומו.