מרתה גילהורן - כל האמת

"אהבתם של המינגווי וגילהורן" (העיתונאית המפורסמת שסיקרה מלחמות רבות עבור עיתוני אמריקה) בכיכובה של ניקול קידמן הענקית - הוא סרט מרתק. דמותה של גילהורן כפי שהוצגה על-ידי ניקול קידמן הגדולה, גרמה לי להתרגשות רבה ונגעה עמוק עמוק ברגשותי. ובסיומו של הסרט, עניין אותי מאוד לדעת את דעותיה של העיתונאית הדגולה לגבי ישראל - כיצד היא ראתה את המדינה, שהעולם כל כך מרבה לשנוא ולעוות את דמותה? כיצד עיתונאית אמיצה ודגולה כמוה הציגה את ישראל, שכל כך הרבה נוטים ליפול למלכודות התעמולה הפלשתינית ולראות בה מן מפלצת? הנה הדברים שמצאתי עליה בגוגל ואקטואליים מאוד לזמן הזה ממש:

העיתונאית מרתה גלטהורן, בעלת העמדות השמאלניות, האישה שלחמה לצד ארנסנט המינגווי נגד הפשיזם בספרד מתארת את המציאות שהיא נתקלת בה בישראל. בכתבה מאוקטובר 1961, אחד מאותם בונוסים שירחון אמריקני מסוגל לספק, מספרתגלטהורן מי הם הפליטים הערבים הפלשתינים, מה מצבם נכון ל-13 שנה פליטותם, מה מצבם התודעתי ומה הם חושבים על ישראל. תוך כך היא גם חושפת מבלי משים את מערך הדימויים שלה ככתבת בעלת נטיות חזקות לשמאל.

כשקוראים כתבה כמו זו של מרתה גלהורן כצילום מהעבר הרחוק מתנפצים הרבה מיתוסים, והתחושה הכללית היא שאולי זה הדיווח העיתונאי האמיתי האחרון על העימות הישראלי-ערבי. גלהורן הייתה אשתו של הסופר ארנסט המינגוויי, ועשתה לעצמה שם כאחת מכתבות המלחמה הטובות ביותר. את הסטאז' ככתבת מלחמות עשתה כמובן בחברת בעלה דאז המינגוויי במלחמת ספרד בסוף שנות ה-30. לאחר מכן ליוותה את הכוחות האמריקניים בכיבוש אירופה והייתה עם הראשונים שנכנסו לדכאו. מוטב לומר זאת מיד: היא לא ממש הסתירה את התיעוב שלה כלפי הערבים ובתוכם הפליטים הפלשתינים, שהייתה לה כלפיהם הרבה אהדה רק ברובד האנושי השיקומי. במשך חודשים בשנת 61' היא סיירה במחנות הפליטים בלבנון, במה שהייתה אז הגדה המערבית של ממלכת ירדן, במחנות בגדה המזרחית, ברצועת עזה, וגם בקרב ערביי ישראל.

למעשה, מרתה גלהורן שרטטה ישות כלכלית חברתית שאותה תיארה כמעין מדינת רווחה בחסות האו"ם. אומנם היא נתקלה במישהו בלבנון שהתגעגע לביתו במירון שבגליל העליון, אבל לפי עדויות אנשי אונרא, הפליטים, 13 שנה אחרי בריחתם - והיא לא משאירה מקום לספק שבעיקרה זו הייתה בריחה - נהנו מתנאי חיים, רווחה וטיפולי בריאות טובים יותר מהאזרח הלבנוני הממוצע. היא עצמה הוסיפה כי מצבם - גם אחרי מה שראתה בעזה - נראה לה טוב יותר מתושבי משכנות העוני באירופה ובאמריקה של אותה תקופה.

אנחנו יכולים לשער שלפי התיאורים שלה מצבם של הפליטים הפלשתינים היה כנראה טוב לאין ערוך ממצבם באותה עת של מיליון וחצי העולים החדשים והפליטים שהגיעו לישראל ב-13 השנים המקבילות. אגב, הפליטים שמצבם היה הגרוע ביותר, על-פי הדיווח של גלהורן, היו אותם אלה שהתמקמו בכוכי הרובע היהודי הנטוש בעיר העתיקה בירושלים. תיאור העיר ותהליך המעבר מהחלק הירדני לחלק הישראלי מבהיר כמה משופר מצבה של ירושלים היום לעומת ימי הזוהר הנוסטלגיים והעלובים של טרום ששת-הימים.

בכל מקום הערבים מעריצים את הגואל החדש שלהם, נאצר. גלהורן עצמה, שראתה מלחמות אמיתיות, מביטה באירוניה מלגלגת קמעה על תיאורי המלחמה של הפליטים שברחו ללבנון; בשבילה לברוח מכפר בגלל שאיזה פייפר ישראלי זרק פצצה על כפר שכן זאת לא מלחמה ולא גירוש אלא סתם פחדנות. היא נזכרת במראות הפליטים בגרמניה של 1945 ובספרד. לא, אלה לא הפליטים הערבים. בשבילה אלה העתק עלוב של ה"סוטדטן-דויטשה", הגרמנים הסודטים. הרודן המצרי נאצר מזכיר לה נשכחות, כולל האמביציות המדיניות והצבאיות של גרמניה הנאצית - שליטה על כל אפריקה, כיבוש המזרח התיכון, והדובדבן בקצפת המאוסה - תכנון ההתנפלות הבאה על היהודים.

תוך כדי קריאה בכתבה אפשר ללמוד משהו על עולמה הנפשי של הכותבת. החוויה המעצבת שלה, כמי שהייתה בדומה להמינגוויי שותפה-לדרך של הקומוניסטים, היא התבוסה של הרפובליקנים במלחמת ספרד. המעגל הרגשי האידיאולוגי שלה נסגר כעבור עשור ב-1948: יורשי הפשיסטים, הפעם בדמות הפולשים הערבים לארץ ישראל, היוצאים כשידיהם על ראשם. היהודים, שאותם ראתה מרתה גלהורן כקורבן האולטימטיבי של הפשיזם בדכאו, שורדים ומנצחים. בשבילה זהו הניצחון האולטימטיבי של הצדק, למרות שכנראה מעולם לא הייתה ציונית.

היא מתאהבת באותה אומה שהביאה פעם אחת במאה העשרים את ניצחון הצדק. בתקופה שעבדה על הכתבה שנקראה 'הערבים של פלשתינה' היא תכננה אפילו לעבור להתגורר בישראל. היא אפילו לא מתרגשת במיוחד מטבח דיר-יאסין. אומנם אינה מסתירה את האירוע ואת מספר הנרצחים, אך טוענת שזהו מעשה של אנשים מיואשים במלחמה שלא התנהלה על-פי הפרוטוקול הדיפלומטי של מפגשי יהודים-ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה. טוב, היא משתמשת בביטוי דיפלומטי אחר.

בעת מפגשיה עם ערבים בישראל היא מציינת שברקע מתנהל משפט אייכמן. היא מאזינה שוב ושוב לדברים שחנה ארנדט לא שמעה: ערבים בישראל שמצדיקים את אייכמן, שפעל נכון נגד אויבי גרמניה היהודים. שוב אני נזכר באותו ערבי מכפר ליד חברון שנולד באותה שנה ונקרא אייכמן.

גלהורן מתארת את הדינמיקה הפנימית של התקשורת, הפוליטיקה והחברה הערבית שהופכת לפצצת שנאה בכל אשר תפנה. הערבים, כפי שהיא מבחינה, הם בית חרושת לשנאה שמזינה את עצמה ומכפילה את עצמה משעה לשעה.

כמה שעות עברו מאז 1961. הרבה לפני "הכיבוש". והיא אומרת, שכל העת היה חסר לה איזה סימן מפתח. משהו היה חסר לה בכל התמונה הזאת של הפליטים הערבים. עד שפגשה את אותו ערבי נוצרי בישראל והבינה ממנו למה יש לה אהדה אנושית למצבם של הפליטים הפלשתינים אך לא אמפתיה והזדהות. הבחור יפה התואר, המתפרנס יפה בישראל ומגדל משפחה מוצלחת, חוזר על הפתרון המוצע על-ידי רבים מאלה שפגשה: צריך עכשיו לבצע את החלטת החלוקה מ-1947; צריך לחלק את ישראל, ולממש את זכות השיבה של הפליטים למקומות שמהם ברחו או גורשו.

"ממשלות ערב אף פעם לא הסתירו את העובדה שהן התחילו את המלחמה נגד ישראל", אומרת גלהורן. "אבל אתם, הערבים הפלשתינים, הסכמתם לזה, אפילו רציתם בזה. ואתם חשבתם, וזה נראה לי מאוד הגיוני, שאתם תנצחו ותנצחו מהר. זה אפילו לא נראה כמו הימור; זה נראה כמו הימור בטוח. הימרתם והפסדתם... עכשיו אתם אומרים שאתם רוצים לחזור לעבר; אתם רוצים חלוקה (ב-61' אלו גבולות שביתת הנשק של 1949. א"ל). למעשה אתם אומרים, בואו נשכח את המלחמה שהתחלנו ואת התבוסה, אנחנו חושבים עכשיו שהחלוקה זה דבר הגיוני. אנא בטובך, תענה לי: אם המצב היה הפוך. אם היהודים היו אלה שפתחו במלחמה והיו גם מובסים בה, האם גם אז היית חושב עכשיו שצריך לחזור לחלוקה? האם היית מוותר על חלק מהארץ ומאפשר ל-650 אלף התושבים היהודים של פלשתינה - שברחו מהמלחמה - לחזור לארץ?"

"ודאי שלא", הוא ענה ללא היסוס. "אבל ממילא לא היו יכולים להיות פליטים יהודים. לא היה להם לאן ללכת. הם היו מתים או שוחים בים". ואז הכל התחבר לה. יש הבדל מהותי בין מי שהפך לקורבן של גורל מר מבחינתו לבין מי שהוא קורבן לעוול ואי-צדק. "הודות למורה הזה, ידעתי למי נתונה האמפתיה שלי". או בתרגום לשפת ישראל בימינו: הנכבה היא לא עוול. היא גורלם המר של אלו שניסו להשלים את השלב האחרון בשואה והפסידו. באנגלית קוראים לזה טאף-לאק.