שתי נבלות יותר מדי

ברור שהטלת האשמה - מטורפת על-פי כל קנה מידה - באלמנת מלחמות ישראל - שהיא נושאת בעוון נפילת בעלה מזעזעת. אבל היא נאמרה. שבע התנצלויות אינן יכולות לבטל אותה כאילו מעולם לא יצאה לאוויר. ההתנצלות - כמובן מותר להתנצל, וראוי להתנצל - אינה מועילה, מפני שעצם העובדה שדבר כל-כך חסר שחר נאמר בקונטקסט של בחירות בהם נראה כאילו הברירה העומדת לפני הציבור היא על ראש איזה בוגד הוא יכריע להניח כתר, אין לה כפרה.

אין רציונל בעולם היכול לתת טעם לסכלות היצרית הטוענת שהשמאל נושא באחריות למותם של ישראלים מפני השקפת עולמו או הימין נושא באחריות לחיי יהודים מפני דעותיו. מותר להיאבק בימין על ניצחון הימין ובשמאל על ניצחון השמאל, אבל מדינה שמגלה סובלנות עם התרת כל רסן ומשלימה עם היסטוריונים באגורה שחוקה המוכיחים בסרק גרוטאותי מי בעבר הקרוב או הרחוק חטא בחטא הסגרת גורל ישראל ביד האויב, אינה יכולה להזדעזע אם מישהו לא עוצר באלמנות מלחמה.

היא לא לחמה בזיהום האקלים הישראלי בשנאה, בכחש וכחני, בערעור האמת כדי לסלול את הדרך לשקר, בהרעלת האוויר בזילות הדדית של כל מי שאיננו נמנה עם המחנה הפטריוטי הלגיטימי, בהטלת אימה על מי שמשמיע דעה שאינה חופפת לדעת המשמיץ שמנגד. ליבה אינו נקי כשמה שנראה כרמיסה גסה של כל גדרי האנושיות מגעיל אותה עד כדי טרום שבץ. מי היה מעז כך לרגום אלמנת מלחמה בשל עולם דעותיה אילו היה חי באקלים של מדינה ממוזגת יותר, הגונה יותר, מכבדת גבולות יותר, ספקנית יותר, ישרת רוח יותר. אף שפוי לא.

מנשקי קמעות, מזוזות ועריית מצבות קדושים, זה משהו אחר. זן אחר של זיהום. אדם נקרא לעצרת פוליטית המבקשת לגייס את הבוחר הישראלי באשר שם לנות השקפותיו ומנהגיו ואמונותיו כדי להרבות פתקי הכרעה בקלפי, ועומד על הדוכן ומשמיע אמירה שנוגדת את המטרה שלשמה הוא נקרא לדבר אל ההמון - גיוס, שמרחיקה בלי שום ספק כלל בוחרים בפוטנציה שהוא בא לקרב - מיאוס.

מה מניע אותו? לא חוכמה. אחת מן ההגדרות של מעשה רציונלי הוא שהמעשה משרת את עושהו, אבל אם המעשה, בעליל, נוגד את האינטרס של עושהו, הוא הופך לא רק לבלתי רציונלי, אלא למעורר את דאגת חבריו הקרובים החומלים עליו בסתר ליבם. אין להניח אפוא שהרציונל היה להסתייג מנושקי מזוזות או להצביע על מארגני העצרת כנציגי הקדמה החילונית הלוחמים באובסקורנטיזם הדתי המאיים להוליך את המדינה ואת יושביה אל סמטאות החשכה שזחלו במתחמי האנושות בעידן של אמונות הזויות.

הרציונל היה כנראה הצבת היוצר הנאור כדמות-על שאינה מתבהלת לא מן ההמון אליו היא מדברת ולא מן ההמון המאזין או הצופה בו במסכי הטלוויזיה והיא מתבדלת מן הפרימיטיב באומץ לב הראוי להערצת דברי הימים. המארגנים שערפילי האובך הישראלי מילאו את ריאותיהם באוויר נגוע בהונאה עצמית שיש לה כאילו גם הוכחות מדידות - שהויכוח הפוליטי בארץ הוא בעצם ויכוח בין הנאורות לבין הנחשלות הרוחנית, הזמינו נואם להתפאר בו ולא הבינו מלכתחילה כי הוא בעצם בז להם ולרצונם למשוך אליהם את המצביעים הדתיים, ושהוא לא יוכל להתאפק מלתת ביטוי לעליונותו לא רק על מנשקי המזוזות, אלא גם על באי העצרת העוגבים על מנשקי מזוזות. זה הרציונל. זה הבעיטה הנאורה בכל דלי שטוען שהוא מלא נאורות במגף שרק היא נאורה באמת. זו נקמת היוהרה בטיפשות האשליה.

שתי התבטאויות ממרידות ומקוממות אירעו בסמיכות פרשיות הכופה לראות את האחת כאחותה של השנייה. אם הן אחיות, הן חורגות. כל אחת מאוסה לעצמה. כל אחת מפחידה לבדה. האיזון - כאילו "אל תאמר לי נגעי עורי כי שלך חמורים משלי", הוא איזון המאריך את ימי הנגעים השניים באותה מידה. אבל יש מעבר לכך עוד נגע.

גם הנואם, גם הכתב, אינם חשודים בגרעון של אינטלקט. הם ידעו היטב כי הם עתידים לזעזע את הציבור, זה בניתוץ הקונצנסוס הרואה באישה האלמנה או השכולה, תהיה השקפת עולמה אשר תהיה, את האם שאימהותה היא קדושה, את הרעיה שאלמנותה היא קורבן עולה, וזה בשבירת הלוחות ברגע שהן יורדות לעם.

שני זני זעזועים בלתי נמנעים, שונים בתוכנם, אבל זהים בכוונתם המודעת: הזעזוע לא רק מרתיע, הזעזוע גם מפתה. בעולם בו מנתצים מיתוסים וערכים והסכמות ומידות ודיני בין אדם למקום ובין אדם לחברו, יש גם מי שיעריץ את מי שאינו עוצר בשום תחנה מוסרית ומנתץ גם מה שמקודש. מה שמזעזע אותי, לא יותר מכל אבל עם הכל, הוא שהשניים שכך הטריפו את כולנו, אמרו לנפשם כי בארץ הזאת יש מספיק קנדידטים להערצה עיוורת של מי שאינו נרתע מלשבור את הכל. זה מפחיד.

ברגע זה ממש מוכרח להיות בין הקוראים מי שאומר לנפשו בלחש, ומי שיקום מייד ויאמר בדציבלים עודפים ברשתות החברתיות כביכול, שמה שמזעזע באמת, זה תמיד השני שאינו מזדעזע, אלא ממה שעושה או אומר הראשון, ועל כן מה להם לצבועים המשחיתים קולמוסים שאינם מבחינים בין מיאוס למיאוס ועושים עצמם כסוכני איזונים שקריים. גם זה מפחיד. גם זה מאיים. גם זה אלים. אבל אסור להירתע. זה שתי נבלות יותר מדי. לקרוא לשתי נבלות - נבלות איננו מצריך אומץ לב יוצא דופן. רק עמידה פשוטה במקום בו כל אדם יכול וצריך לעמוד.