הטונים עולים, מיתרי הקול נמתחים, הדמעות כבר מבצבצות מבעד לעפעפיים, ובפנים הלב מתרסק, הנפש מצטמקת. עוד משבר, עוד קושי, עוד פער. ומה עושים עכשיו?
בפרשתנו "בשלח", לאחר שבעה ימים של חרות, עם ישראל מוצא את עצמו במלכוד: מלפנים ים סוער, מאחור צבא דוהר ומהצדדים מדבר שומם. אין לאן לפנות, הסוף נראה קרוב מתמיד. אך ברגע אחד מתרחש הנס, נחשון בן עמינדב קופץ למים במסירות נפש והים נקרע לשניים, חומות מים אדירות מזדקפות מימין ומשמאל והעם עובר באמצע. התורה מתארת את המעבר בצורה מיוחדת מאוד: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" [שמות י"ד, כ"ט].
עם ישראל נוכח לגלות שמאחורי הגלים הגבוהים והמאיימים "מתחבאת" אדמה מוצקה ויציבה, עליה אפשר לעמוד בנוח, ללכת בשלווה ולהצליח לצלוח את האיום. אותה אדמה מסתתרת מאחורי כל דבר בחיינו, ישנו בסיס שעליו לא ניתן לערער אף פעם, הבעיה מתחילה כאשר אתגרי המציאות מתחילים להסתיר את אותו בסיס, אז הוודאות מתחילה להתמוסס והבהלה תופסת את המושכות.
כאשר אנו מוצאים את עצמנו בסערת רגשות, בוויכוח טעון או בתהייה על הראשונות - האם ההחלטה להקים את ביתנו יחד הייתה נכונה או לא - עלינו להתעקש לפזר את הגלים, לחצות את הים, לחשוף את אותה פיסת אדמה יבשה שעליה אפשר לעמוד בנוח ולהתייצב. במקום ללבוש מדי קרב ולהתעקש לדבר על ה"צדק" וה"אמת" אפשר לוותר על עקיצות מיותרות, לרדוף אחרי השלום, להתמלא בעדינות ולהירגע, לחזור למצב השלו, הפשוט, הרגוע, היציב.
כמובן שחייבים כל הזמן להרחיב את אותה פיסת אדמה, לכבוש עוד ועוד שטחים ו"לייבש" אותם (ובכך עסקנו בשבוע שעבר), אבל כאשר אנו כבר נמצאים בתוך הסערה, עלינו לחתור בעקשנות אל הרגעים היפים שלנו כבני זוג, אל המאחד והמשותף ולא אל המפריד והשונה.
