על הפוליטיקה של "זכות השיבה"

אלכסנדר יופה ואסף רומירובסקי פרסמו ב-24 בפברואר 2014 מאמר בפורבס תחת הכותרת: The Politics of the Palestinian Right of Return by Alexander Joffe and Asaf Romirowsky.

הדברים אקטואליים גם היום.

ואלה עיקרי הדברים:

יופה ורמירובסקי מדווחים שכנראה ישראל תסכים לקווי 1967 עם סיפוח הגושים העיקריים של ההתנחלויות והם שואלים אלו ויתורים מוכנים הפלשתינים לעשות לגבי 2 הבעיות העיקריות: זכות השיבה והכרה בישראל כמדינה יהודית.

אבו-מאזן, ראש הרשות הפלשתינית הכריז לאחרונה שזכות השיבה היא החלטה אישית. במלים אחרות, הרשות הפלשתינית, התנועה לשחרור פלשתין או כל מנהיג פלשתיני אינם רשאים לקבל החלטה בעניין זה ולגזול ממישהו את זכות השיבה.

בכניסה למחנה הפליטים בבית לחם יש שער גדול ומעליו מפתח המסמל את המפתחות שהפלשתינים שומרים מביתם תחת שלטון המנדט הבריטי.
ג'אמיל מיזאר, חבר הנהגת "החזית העממית לשחרור פלשתין", אמר ש"יש דיבורים על חיסול בעיית הפליטים, ושובם של מאות מיליונים לשטחים הכבושים מ-1948, ושלילת זכותם של 6 מיליון פליטים במחנות, בגלות ובפזורה הפלשתינית לשוב לבתיהם מהם גורשו".

העובדה, כותבים השניים, שלאחר למעלה מ-60 שנה לאחר הקמת מדינת ישראל עדיין יש פליטים פלשתינים היא פועל יוצא של העובדה שזה נעשה מתוך בחירה, ושאף מדינה ערבית מלבד ירדן לא הייתה מוכנה לתת להם אזרחות. לצורך השוואה, לא נותרו פליטים מאותו זמן בהודו, פאקיסטן וממלחמת העולם השנייה.

הזהות הפלשתינית מבוססת על 3 מרכיבים: זכות השיבה, מאבק נגד ישראל והכרה קבועה במעמדם כפליטים שגורשו ע"י ישראל. על בסיס זה הם דורשים מהקהילה הבינלאומית לפרנס אותם באמצעות אונרא עד שהם יחליטו שמשבר הפליטים הסתיים.

הזהות הלאומית הפלשתינית שמה לה למטרה מאבק בציונות - לא הקמת מדינה משלהם. הם טוענים לקיומה, כביכול, של פלשתין ערבית אליה הם רוצים לחזור. "זכות השיבה" מבוססת מצד אחד על סנטימנט מעורפל ועל פרשנות מניפולטיבית של החוק הבינלאומי, מצד שני. אבל, העקרונות לגבי טיבה של המדינה הפלשתינית נשארים מעורפלים. רק לחמאס, השייך לתנועת האחים המוסלמים, יש מטרות ברורות.

אחת התופעות המדאיגות ביותר לגבי המעורבות האמריקנית והאירופית במזרח התיכון היא סירובם להקשיב למה שהפלשתינים אומרים בערבית, ולפעמים גם באנגלית, לגבי דרישותיהם הפוליטיות, זהותם הלאומית ויחסם לישראל. אבו מאזן והפוליטיקאים והאינטלקטואלים הפלשתינים תומכים ללא סייג בזכות השיבה.

הפלשתינים דורשים מישראל להכיר בנרטיב שלהם שבו ישראל היא הנבל ולהחזיר המוני פלשתינים לישראל וכך לחסל את אופיה היהודי. לעומת דרישותיהם של הפלשתינים, כותבים השניים, דרישת ישראל להכיר בה כמדינה יהודית תהווה הכרה סופית באופיה היהודי. לזה הפלשתינים אינם מסכימים מאחר שכל האג'נדה שלהם (תוכניות טלוויזיה, מערכת החינוך) מבוססת על הזמניות של ישראל.

השר לענייני דת ברשות הפלשתינית הצהיר שישראל חייבת להחזיר כל אינץ מהטריטוריה מלפני 1967 כולל "כותל בוראק", הכינוי בפיו לכותל המערבי. אבל, קרי ושותפיו אינם מקשיבים לדברים אלה.

מאבקם של הפלשתינים במסגרת שיחות השלום, קובעים יופה ורומירובסקי, אינו להגיע לפשרה ולעשות שלום אלא זהו מאבק עד לניצחון. כדי להבטיח התמדה בקו זה כל פשרה עם ישראל מוכרזת כבגידה.

הלאומיות הערבית והעמים הערביים בתהליך של התפוררות, אבל ארה"ב עושה מאמץ מירבי להקים מדינה לאומית פלשתינית. ארה"ב נכשלה בעירק, היא מעודדת זעזועים במצרים והתפוררות בלוב, ועומדת מהצד כשסוריה בוערת.

כל עוד הפלשתינים לא יוותרו על זכות השיבה אין סיכוי לשלום. עליהם לוותר על זכות השיבה, להכריז על הפסקת המאבק שלהם נגד ישראל ולהצהיר שמדינה פלשתינית פירושה שאין יותר פליטים.
יופה ורומירובסקי הם חברים ב"פורום המזרח התיכון" ומחברי הספר:
Religion, Politics, and the Origins of Palestine Refugee Relief, Palgrave Macmillan (December 2013).