1. זוכרים את הבדיחה המפורסמת על הפולניה שהתיישבה בעת ביקור ב'לובר' על כסאו של לוּאי ה-14, וכשנתבקשה לקום, הודיעה: "כשלוּאי יבוא, אני אקום"? צחוק צחוק, אבל יש בה גרעין אמת: יכול היה הבג"ץ לעשות צדק עם כולם, בטרגדיית עמונה, אילו היה מחליט בשם היושר, שקרקע השנויה במחלוקת, תימסר לתובעים הווירטואלים, רק כאשר הם יופיעו ברגליהם בפני מערכת המשפט, ויוכיחו את בעלותם. באמת, למה לא להיות פולנים שמחכים "עד שלוּאי יבוא"?
הרי ממילא ברור מעבר לכל ספק, שהערבים לא יוכלו לנצל את הקרקע, שתשוב להיות אחר פינוייה אדמת טרשים צחיחה ובלתי שמישה, בדיוק כפי שאדמות מיגרון שהוחרבה נותרו שוממות, ללא שום שימוש מועיל. לא רק מפני שעמונה נמצאת בשטח C, ולא רק מפני שמדובר בחלקיקי חלקות. אלא גם מפני שהעותרים הערבים אינם קיימים במציאות, לא הגיעו ולא יגיעו, לא לביהמ"ש ולא לקבל את 'אדמתם'.
מסתבר שבעוד שאדונֵי הארץ בבג"ץ, מסוגלים להכיל ולהלבין השתלטות בדואים בדרום ומוסלמים בירושלים על אדמות בבעלויות יהודיות מוכחות, הם נסחפו אחר עתירה פוסט ציונית, ובעליל בלתי מוסרית. כך נמצאנו למדים, שבג"ץ אימץ את תפיסת הגאון רבי חיים מבריסק, הגורסת שבכל עניין יש תמיד 'צוַויי דינים' (שני דינים): האחד ליהודים שעימם מקפידים מעל ומעבר לחוט השערה, ומאמצים טענות בעלות שמעולם לא הוכחו; והשני לערבים, שלהם מותרת השתלטות על קרקעות יהודיות, גם כשמוכיחים במיסמכים, שהקרקע רשומה בטאבו על שם בעלים יהודים. בעברית קוראים לזה אֵיפָה ואֵיפָה.
מה היה רע אילו הבג"ץ היה קובע בשם הצדק האבסלוטי, שהמקסימום שהערבים זכאים לו, אם וכאשר יוכיחו את בעלותם (וזה יקרה רק בבוא המשיח, כידוע), הוא פיצוי נדיב בדמות כסף או קרקע? והרי כבר היו דברים מעולם: ב'אירוע רְאי' שעסק בהשתלטות בדואים על קרקע יהודית, הציע השופט מזוז לפצות את הבעלים היהודים כדי לא לעקור את הבדואים; ובאזור התעשיה ברקן שבו נבנו מבנים ציבוריים בטעות על אדמותיו של יהודי, נפסק שהמבנים לא ייהרסו, והבעלים יסתפקו בפיצוי כספי.
אבל אלו הן ציפיות מופרזות מדי ממערכת שמתיימרת לייצג צדק, אך מתעקשת להוכיח, שצָדַק החכם מכל אדם: "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע".
2. הטענות הקשות שבפי מתיישבי עמונה, אינן אמורות להיות מופנות רק כלפי הבג"ץ. יש לו שותפים. זוהי ממשלת ישראל, אשר לדברי הבג"ץ גררה רגליים במשך השנתיים, שהעניקו לה לובשי הגלימות השחורות, להסדרת הנושא.
מסתבר שממשלת נתניהו, שלפחות מאז הבחירות האחרונות ב-17 במארס 2015 מוגדרת הממשלה הכי ימנית בישראל, היא בעצם, למרות ימניותה, קבלן הביצוע של השמאל: התנהלותה הכושלת בפרשת עמונה, הקפאת הבנייה ביו"ש ובירושלים, אפליה בוטה של יהודים בהר-הבית, ועוד. לפשעים הללו אבות רבים: כל שותפי הקואליציה, שראו והבליגו.
20 החודשים שחלפו מאז הקמת הממשלה, אמורים היו להיות פרק זמן מספיק ארוך, לא רק כדי למצוא פתרון הוגן לטרגדיית עמונה, לפני שקורעים את העם לגזרים להנאת השמאל הקיצוני והערבים, אלא גם לחוקק את חוק ההסדרה, בשוֹם שכל וללא לחץ, בזכות הרוב הקואליציוני האוטומטי (שממנו צריך לנכות את 'הצדיק בפעלץ'
בני בגין, סוכן השמאל הקיצוני בקואליציה). אילו היה החוק קיים מבעוד מועד, ניתן היה להציל באמצעותו בנוסף לעמונה את עופרה, נתיב האבות ואתרים נוספים שעליהם יונף חרב הבג"ץ והשמאל: שכונה בעייתית באריאל, שתי שכונות במודיעין-עלית, ומי יודע איפה עוד.
אבל הממשלה כולה גררה רגליים. וזה כולל את הליכוד בראשות נתניהו שמוּנחה בידי העיקרון שאסור לדחות למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים, ואת
הבית היהודי, ושאר מפלגות הקואליציה המתיימרות לשווא להיות ימין אמיתי. כולם נרדמו בשמירה. אפילו שידוד מערכות מינימלי במערכות המשפט המוטות שמאלה, לא נעשה. כך למשל הותירו את כהונת היועהמ"ש כמאחז שרשום בטאבו על שם השמאל, עם מינויו של יועהמ"ש חדש בינואר 2016.
נכון שנתניהו היה רדוף אימת השמאל ואובמה, והלשונות הרעות אומרות שהבית היהודי דווקא ישב בחיבוק ידיים, על-מנת שבאמצעות מקרה עמונה יבינו את גודל טעותם האידיוטים השימושיים הסרוגים משני עברי הקו הירוק, שהעניקו לשווא לפחות 4 מנדטים יקרים מפז לקבלן הביצוע של השמאל. אבל כל זה לא מצדיק את הזחיחות וההתעלמות מן ההזדמנות שהעניק להם הבג"ץ ב-20 חודשי כהונתם.
4. בבחירות הבאות בהחלט נזכור, שלא רק נתניהו רדוף הפחדים, אלא כל מי שהריסת עמונה הבאה עלינו לרעה, אירעה בקדנציה שלו, אינו ראוי להיקרא ימין לאומי ואינו ראוי לקבל את קולות הימין הנאמן לתורת ישראל ולארץ ישראל. נקודה. נצטרך לחפש את הימין האמיתי במקום אחר.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
