דבורה הנביאה, השופטת, האישה, האימא

בימים טרופים, שהורים מבכים את ילדיהם-יקיריהם, שנרצחו באירוע הדריסה בירושלים. בימים כשמנת השכול בקרב שני העמים גובה מחיר דמים יקר העולה על גדותיו, אני נאחז בדמותה של דבורה אשת לפידות הנביאה. אני נאחז בדבורה השופטת, הרוח החיה בצבא, האישה והאימא הקשובה גם לכאב הזולת במחנה האויב המר.

דבורה מפנה מקום בלבה גם לכאביה ולסיוטיה של אם שכולה במחנה האויב המר והנמהר, כשפצעי המלחמה עדיין טריים. עוד לא נדמו קולות המלחמה, היא מפנה מקום בלבה לגעגועי אם במחנה האויב ליוצא רחמה שכבר לא יחזור, האם שנשקפת מבעד החלון ונשמתה יוצאת לבן, שהמלחמה לקחה אותו.

דבורה הנביאה מציבה לנו תמרורי חיים להיות קשובים לכאב הזולת בימים טרופים של מוות ושכול. גם בימים שהשנאה עוקדת עלומים חובה להתעלות ולדעת להכיל גם את כאבו של האחר מעברו השני של המתרס.

התקווה לשני העמים המדממים על כברת ארץ אחת, ארצם של בני אברהם ובני אברהים, שתקומנה עכשיו ומיד אימהות בירושלים וברמאללה, בעזה ובתל אביב לעשות מעשה, לעשות שלום. לומר די למציאות שאת "הָעֲלוּמִים אוֹכֵל הַשָּׁרָב."

חובה שתקומנה אימהות בין הירדן לים ותאמרנה די למציאות של "מַתַֹת רֶחֶם וָשַׁד - בְּבִצּוֹת שִׁנְאַת חִנָּם."

חובה שתקומנה מהר בנות אברהם ובנות אברהים ותאמרנה: לא לעקידת יוצאי רחמן, לא לעקידת בנים ובנות בחוצות הערים. הארץ הזו כבר שבעה בעולות אדם ודם עלומים. יש להנחיל מהר את דברי הנביא ישעיה: "לּא תּוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטוֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי."

דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, הַשּׁוֹפֶטֶת, הָאִשָּׁה האימא

תַּחַת-תֹּמֵר בֵּין הָרָמָה וּבֵית אֵל בְּהַר אֶפְרַיִם
דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, הַשּׁוֹפֶטֶת, הָאִשָּׁה, האימא
שְׁפָתֶיהָ לוֹהֲבוֹת יָדֶיהָ לוֹטְפוֹת-נוֹגְעוֹת
בְּאֵם סִיסְרָא-טְרוּפַת נַחֲשׁוֹלֵי אָבָק.

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקֶפֶת אֵם סִיסְרָא מְיַבֶּבֶת כְּמִיהָה מַצְמִיתָה
פּוֹרֶטֶת דִּמְעָה קוֹרַעַת גִּזְרֵי לִבָּהּ -
בְּנָהּ נָפַל מֵת וְיָתֵד בְּרַקָּתוֹ בְּחַצְרוֹת חֶבֶר הַקֵּינִי.

תַּחַת חֲרוֹן רְקִיעִים וְשֶׁמֶשׁ חֲרוּכַת נְשִׁימָה מַחֲוִירָה
דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, הַשּׁוֹפֶטֶת, הָאִשָּׁה, האימא
עֵינֶיהָ שָׁחוֹת לְאֵם סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בְּעַד הָאֶשְׁנָב
לְאֵם שֶׁמִּלְחָמָה מָחֲקָה רֹאשׁ בְּנָהּ
לְאֵם שַׁר-צְבָא-יָבִין-מֶלֶך-כְּנָעָן מֶלֶך בְּחָצוֹר
שֶׁדָּשׁ אֶת יִשְׁרָאֵל עֶשְׁרִים שָׁנָה
בַּחֲרוּצוֹת-תְּשַׁע-מֵאוֹת-רֶכֶב-בַּרְזֶל.

דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, הַשּׁוֹפֶטֶת, הָאִשָּׁה, האימא
שְׁסוּעַת שְׁתִיקָה חֲצוּיָה וּשְׁחוּקָה
דּוּמִיָּה חוֹמֶלֶת מְשׁוֹחַחַת עִם עִינַיִם שׁוֹאֲלוֹת בְּעַד הָאֶשְׁנָב
מַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ רֶכֶב בְּנָהּ לָבוֹא
מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מֶרְכְּבוֹתָיו.

דְּבוֹרָה,
שְׁפָתֶיהָ לוֹהֲבוֹת בְּלֶכְתָהּ עִם בָּרָק קְדֵשָׁה
וְאִתָּם עֲשֶׁרֶת אַלְפֵי חַיָּל.
דְּבוֹרָה,
שְׁפָתֶיהָ כּוֹאֲבוֹת חֲרִיצֵי פְּנֵי אַלְמָנָה הַנִּשְׁקֶפֶת בְּעַד הַחַלּוֹן
וּשְׁכוֹל שׁוֹאֵל:
מַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ רֶכֶב בְּנִי לָבוֹא
מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מֶרְכְּבוֹתָיו.
שׁכוֹל וְאַלְמָנוּת שׁוֹאֲלִים וְיוֹדְעִים
כִּי הַמִּלְחָמָה לָקְחָה אוֹתוֹ וְאוֹתָם.

• השיר פורסם בתום מלחמת סיני בנובמבר 1956 ב"חותם" מוסף העיתון "על המשמר". שיר שהתכתב עם אובדן 172 חיילי צבא הגנה לישראל ולמראה מאות רבות של חיילים מצריים מתים הפזורים ברחבי סיני.