חג הסוכות מכונה בתורה גם "חג האסיף". בפשט הכוונה היא שלקראת עונת הגשמים סיימו כבר לאסוף מהשדות את התבואה ואת הפירות ובימים אלו חוגגים ושמחים בברכה שנתן הקב"ה במעשי ידינו. כך מסביר ה"דעת זקנים" על-פי חז"ל, שעל כן דוקא בחג הזה יש עניין של שמחה. לכאורה זה טוב רק כאשר מדובר בחברה המבוססת על חקלאות אבל הציווי לשמוח בחג הסוכות נאמר לכל יהודי, גם למי שאינו חקלאי, אז במה אנחנו שמחים? מה אספנו שמשמח כל כך? בחסידות מבואר שבחג הזה אנחנו אוספים את כל האורות העליונים שלהם זכינו בחגים הקודמים, ראש השנה ויום כיפור. באותם חגים עצמם היינו במצב נפשי של מרירות על ריחוקנו מהבורא יתברך וזה יצר חסימה.

קצת קשה לשמוח בזמן שעורכים חשבון נפש ומסיקים שיותר מדי התרחקנו מהבורא יתברך. הזוהר הקדוש אומר שבהיותנו בסוכה אנחנו יושבים ב"צלא דמהימנותא" צל האמונה, מאמינים ובטוחים לגמרי שהקב"ה נותן לנו הזדמנות להתחיל מחדש. אבל מדוע זה צל האמונה ולא למשל אור האמונה? מסביר הרב גינזבורג שליט"א כי אומנם האמונה הזאת קיימת אצל כל יהודי אבל לא תמיד זה במודעות שלו, כי לעתים קרובות האמונה קיימת רק בהעלם הנפש. עם זאת, לאחר השיא של חוויית הקירבה לה' ביום כיפור וביחוד בתפילת נעילה, אנחנו מרגישים את אהבת ה' אלינו, אהבה שמתבטאת בנכונותו המתמדת לתת לנו הזדמנות נוספת לתקן את דרכינו ולהתחדש וזה מניע מאוד חזק לשמחה.

ועדיין, הקב"ה נתן לנו שלוש רגלים בשנה, מלבד ראש השנה ויום הכפורים, ובכולם אנחנו מצווים לשמוח; אבל בפסח לא כתובה שמחה בכלל, שלכאורה זה מוזר, כי מה יותר משמח מהשיחרור מבית עבדים? בשבועות כתובה שמחה פעם אחת (דברים טז): [יא] וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ... ודוקא בסוכות חוזר הציווי לשמוח שלוש פעמים (ויקרא כג): [מ] וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. (דברים טז) [יג] חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים: בְּאָסְפְּךָ--מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ. [יד] וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ... ...כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ. מסתבר שיש בחג הזה משהו מיוחד שדוקא בו אנחנו אמורים לשמוח.

להקים את סוכת דוד הנופלת

כי לכאורה לא די בהסברים שהבאנו למעלה לעניין השמחה בסוכות. הנימוק החקלאי תופס רק לחקלאים ואסיפת האורות הרי עדיין אינה מורגשת אצל כל יהודי. שהרי כדברי הזוהר, וזה נכון אצל רובנו כידוע, מדובר בצל האמונה ועדיין לא באור האמונה. גם התכנים של החג, היציאה מהבית לסוכת עראי והדגש על אחדות ישראל אומרים לנו שמדובר במסר שהוא אקטואלי במיוחד עבורנו. שהרי את הפסח אנחנו חוגגים לזכר השחרור ממצרים כנ"ל. את שבועות חוגגים לזכר מתן תורה וחידוש קבלתה על ידינו. לזכר מה חוגגים את חג הסוכות? הנה הנימוק בתורה (ויקרא כג): [מג] לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם.

חז"ל אומרים ומובא ברש"י שהסוכות האלו היו ענני כבוד שהקיפו את בני ישראל והגנו עליהם מכל הפגעים המצויים במדבר. הכל התחיל ביציאת מצרים כידוע; אלמלא הוציא אותנו הקב"ה משם היינו נטמעים חלילה והוא כמובן לא רצה בזה. קרע לנו את הים והטביע את המצרים בתוכו כדי שנשתכנע שאין עוד ממי לחשוש. לא היה לנו מה לאכול במדבר אז הוא הוריד לנו מן, לחם מן השמים. לא היו מים אז הוא סיפק מים. התגלה אלינו בהר סיני כדי שנפנים את העובדה שהוא בעל הבית על העולם והוא מעורב בכל מה שקורה או לא קורה במציאות. נתן לנו את התורה שכן חברה חייבת שיהיו לה מערכת חוקים כדי שתוכל להתקיים. במלים אחרות, כל מה שקיבלנו עד עכשיו זה צרכים קיומיים.

כשמספקים למישהו את צרכיו הקיומיים, הוא אמור להיות אסיר תודה אבל לא מעבר לכך. לא סביר שזה יביא אותו לשמחה מתפרצת. שמחה עשויה להתפרץ בתגובה למשהו חריג שקיבל, מעבר לצרכים קיומיים. ואכן ענני הכבוד, הסוכות שבהם הושיב אותנו הקב"ה לא היו צורך קיומי עבורנו, הם היו משהו מעבר, לצורך הנוחות. כמעט אפשר לומר מחווה של פינוק ממנו יתברך אלינו. הקב"ה מצווה אותנו לזכור ולהזכיר לעצמנו עובדה זו בכל שנה כי היחס הזה שלו אלינו הוא נצחי ועלינו לזכור זאת. וגם אם לא מבחינים בכך כי הצל חזק מדי, חייבים להאמין ולדעת שזו המציאות האמיתית וזו סיבה טובה מאוד לשמחה. ובע"ה נזכה מיד ממש לשמחת הגאולה כאשר הקב"ה יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.