גילוי נאות: אנוכי, אינני חש בנוח עם אותה מסקנה גורפת. עם זאת, בקמפיין הנוכחי, הנושא בכבוד את השם "30 שנה לעלייה מאתיופיה", אינני יכול שלא להתפתות, כחלק מכתיבה ביקורתית, מלנסות ולפרק את אותן הנחות יסוד אשר הנחו את מדינאי ארצנו בקשר להתנהלות לגבי יהדות אתיופיה.
השוואת עליות גדולות היקף, מביאה למסקנה כי יש יותר ממספר סממנים בולטים, לעניין ההתנהלות מול העלייה המזרחית ומול העלייה האתיופית, כמו גם באופן קליטתן בארץ, התערותן ויותר מאוחר התאגדותן לכדי קולקטיב.
ישנו חוסר הגינות משווע בגיבוש הנחות יסוד טרם עלייתן בארץ, על-ידי מי שנחשב אז מגדולי הסוציולוגים בארץ, פרקנשטיין, ודומיו. חריצת הדין כאן ברורה. היא גורפת ביחס לכלל האוכלוסיה ללא הבחנה בין כפריים ועירונים, משכילים וחסרי השכלה. יתרה מכך, הצבעה על כשל ראשון בכל הקשור להיותם בעתיד אזרחים סוג ב', תהיה העובדה כי מעולם לא היו חלק מתוכנית הישוב בארץ.
עדיפות תמיד ניתנה ליהדות אשכנז, ואם אנו מתעקשים לפשפש, הרצל בספרו מדינת היהודים, חשב כי האלג'יריים דומים מאוד לאירופאים, על כן, להם יש סיכוי להיות שווה בין שווים במדינה החדשה. כחוט השני נפרשת אותה רטוריקה על גבי אחד מעיתוני סוף השבוע המובילים, בה נאמר כי הוצע להעלות את יהדות אתיופיה במחיר פעוט, ולמרות זאת בחרו שועי המדינה להתעלם.
כשבא לציון גואל והוחלט להעלות את אותן עליות, הן שוכנו כלאחר כבוד במחנות קליטה. כאשר בוחנים זאת מול העלייה הרוסית, רואים כי זמן השיכון במחנות הקליטה היה רב הרבה יותר מהרגיל בקרב כלל העלייה. נימה פטרונית מתחילה לחדור במושגים כמו העלנו, הצלנו, שיווענו. כמו כן שימוש בשמות מבצעים כמו "מרבד הקסמים", מה שמרמז משהו על אותו יחס אוריינטליסטי כלפי אוכלוסיה שאיננה נחשבת מערבית.
מסמר נוסף במסך ההשפלה היה הצמדת מלווה לשהותם בארץ של העולים, ושליחה גורפת של הילדים לפנימיות דתיות של המפד"ל. בכך, בצורה עקיפה, אותה בעיה של הכרה ביהדותם מושג על-ידי גיורם בעקיפין באותן פנימיות.
אבסורדהוא , שהראשון שיצא חוצץ כנגד הממסד והכיר ביהדותם, היה הרב עובדיה יוסף, אותו רב אשר סבל שנים רבות לפני כן מהסטיגמטציה, כחלק מאותה עלייה מזרחית.
ישנה אגדה המרחפת כרוח רפאים במסדרונות משרד החינוך, ומספרת, שכאשר מאבחנים ילד אשכנזי כדיסלקטי, הוא נשלח לטיפול לשם פתרון הבעיה. ואילו ילד אתיופי הסובל מאותם סימפטומים מאובחן כסובל מחוסר בקומוניקטיביות, ומקשיי תקשורת.
קרי, אם לבחון את הרטוריקה, אותם שלדים בארון של ביטויים נואלים כמו טעוני טיפוח, נחשלים, חסרי תרבות, משילים את עורם ועוטים עליהם מושגים הרבה יותר מופשטים, יותר רכים, יותר קלים לעיכול.
שלמה סבירסקי התייחס בספרו המכונן על העלייה המזרחית בביטוי, שהפך יותר מאוחר שגור בפי כל, "לא נחשלים אלא מנוחשלים". אותו ציבור, בקושי רב יש לציין, רק לאחר כחמישים שנה מצליח להסיר את אותן שרשראות ברזל, אשר מנעו ממנו להתרומם מעל גובה הרצפה. בני דור שני ושלישי מחילים אט אט לחוש גאווה על תרבותם של הוריהם. הם משכילים יותר, חדים יותר וקוהרנטיים יותר בדרישה שלהם להיות באותה שורת פתיחה, כמו גם לקחת חלק בכל דבר מכונן במדינה.
בחינה מדוקדקת של מצב הציבור האתיופי מראה כי החינוך המיוחד, כמו גם החינוך המקצועי, מאוכלס ברובו על ידם. אין כל הגיון בכפל המכופל מעל לממוצע להסללה הגבוהה של אותם ילדים אל מסלול אשר חורץ את גורלם מראש. זאת, מבלי להעניק להם, לפחות למראית עיין את כלל האפשרויות המונחות לפתח כל ילד ישראלי ממוצע.
השוואה בין העליות לעניין תגובתו של אותו ציבור עולה, מראה כי העלייה האתיופית נמצאת בפתחו של השלב השני, קרי, יציאה מההלם. ניסיון לגיבוש קולקטיב, רצון להכרה בתרבות ושאיבת הילדים ממערכת חינוך אשר איננה מותירה להם סיכוי.
נאמר פעם, כי ההיסטוריה של פעם, היא הפוליטיקה של היום, ואילו ההיסטוריה של היום היא הפוליטיקה של המחר. סיכום היחס של הממסד לאותן עליות מראה פוליטיקה קלוקלת ומתנשאת, פטרונית וחסרת אחריות. אותן טעויות קרדינאליות אשר נעשו עם העלייה המזרחית, נעשות ביתר שאת עם העלייה האתיופית.
אני אסתכן בלהיות נביא לרגע, ואומר כי אני מריח באופק שוב הבעת סליחה מפורסמת מפי אחד מפוליטיקאי המדינה, לגבי אופן ההתייחסות לעלייה האתיופית. על כך, שהם מכים על חטא ומשוועים לפתיחת דף חדש.
כמו אז, בסליחה שהובעה על-ידי אהוד ברק, נשאלת השאלה, מה נעשה בעבר, כדי לדאוג שאותן טעויות לא יחזרו, כמו גם מה המעשים הנעשים באותם רגעים שבהם הסליחה נאמרת, כדי באמת ובתמים לצאת לדרך חדשה, ולא לתת בזה מס שפתיים.
