"יובלים, טבעם שנאספים הם לנחלים הזורמים ונאספים לנהרות, הנותנים חיים ואף מחריבים אותם". ישנם יובלים שמתחילים ומסתיימים בעודם באיבם. עיתים נספגים אל קרקע חולית ועיתים מתאיידים לאוויר סתם כך, מבלי לחתור ולחרוץ כל אפיק ממשי בדרכם.
בכתבתו חושף ארי שביט את יובל שטייניץ כמין יובל כזה שנגמר עוד בטרם החל. יובל שטייניץ מתמקד, כמו רבים אחרים, באמצעים שמייצרת המדינה, כדי להגן על עצמה, בחולשותיהם, יתרונותיהם, הפוטנציאל האפשרי שלהם, הגודל המוגזם, הקיבעון, הביטחון העצמי, הנטייה להסתתר מאחרי קונספציות ולהתאים אליהם את המציאות, כמעט הכל מכל בכל.
יתכן והוא צודק, יתכן והוא מגזים, איני יודעת, ודאי שלא מהכתבה הזאת. מרבית התופעות שהוא מזכיר הן תופעות ארגוניות "טבעיות" שאופייניות לארגונים אנושיים שקיימים ומתוקצבים עשרות שנים, עד כדי כך, שכבר לא ברורה האפקטיביות של קיומם ועד כמה הם מתקיימים על-מנת לקיים את עצמם? זה נשמע אולי סותר אבל לצערי, זאת המציאות.
חולשתן של החברות הדמוקרטיות טמונה במהותן, ובמניע הטבעי להמשיך ולהתקיים תוך שמירה על הרמה הכלכלית אליה הגיעו, על שימור תחושת העצמה והעצמאות החברתיים שייצרו.
ההנהגות הפוליטיות הזמניות והמתחלפות יפתחו ברוב המקרים גישות המשמרות את הקיים, ושאיפות שיתגבשו לאסטרטגיות קצרות טווח, תוך מתן מענים ותגובות מבוקרות לתופעות ויוזמות חיצוניות.
הנהגה פוליטית פסיבית כזאת, תיסמך תמיד על המנגנונים והארגונים הקיימים ותסתתר מאחורי תחזיותיהם והמלצותיהם, כי זאת ברירת המחדל הפחות מסוכנת מבחינת לקיחת האחריות על ההחלטות. והדוגמא הישראלית מתלבשת היטב על כל מרכיבי התיאוריה הזאת.
ישנם היום בעולם מעט מאד מנהיגים פוליטים אקטיביים, שמונעים ע"י אסטרטגיה ארוכת טווח. הבולט בהם, הוא מנהיג ללא מדינה אך בעל השפעה עצומה בקרב האוכלוסיות העניות, והוא אוסמה בן-לאדן, ואחריו נמצאים ופועלים מנהיגיה של אירן.
הדרך הקלה והמקוממת שנוהג בה מר שטייניץ בבנייה תיאוריות הפחד והאימה, אופיינית לפוליטיקאי מהזן שמצמיחה השיטה הדמוקרטית המערבית שהזכרתי. וכך גם השימוש שהוא עושה "באופן טבעי" באותם מנגנונים וארגונים שהוכנו ותוקצבו כדי שיתנו את המענה הטקטי הראוי וכדי שיצדיקו את קיומם, ואת תקצובם המתמשך, ע"י ההנהגות הפוליטיות המתחלפות וממהרות להסתתר מאחוריהם.
לצערי, החיים אינם מאפשרים תמיד פתרונות קלים. וכאלה הם הפתרונות להם מרמז מר שטייניץ. ישראל יכולה להכות באירן, אפילו מכות מדויקות וכואבות מאד, בהיותה במצב מלחמה רשמי עם אירן, יש לישראל גם את מלוא הצידוק המוסרי לפעול באופן הזה. אבל האם יהיה בכך גם מענה שלם וסופי שיפתור את הבעיה בשלמותה? או שמא הפתרון יהיה חלקי ויצור בעיות אחרות מורכבות ולטווח ארוך הרבה יותר?
דומה, שגם שטייניץ אינו ממהר להיפרד מחסותה התומכת והמגינה והיעילה של ארה"ב, שבידה טמון גם לדעתו, המפתח להצלחתו של מהלך צבאי ומרחיק לכת כזה.
מה יביא מנהיג פוליטי מערבי, בין אם זה אולמרט או בוש, לנקוט מהלך יזום ואקטיבי בלתי אופייני ולצאת למסע צבאי הרפתקני בקנה מידה כזה, כאשר לא מתקיים סיכון מיידי, כאשר אין גם תקיפה מן הסוג של 11 בנובמבר, או לפחות מניע מסוגו של אותו הרצח המפורסם בסריאבו ב- 1917?
מוסכם גם עלי שהאיומים מסביבנו יהיו תמיד, וכל עוד נתקיים כאן, ונשייך את עצמנו מהבחינה הלאומית למערב ולמה שהוא מייצג. הנה נוכח הסכנה והאיום הזה, עומדות לפני ההנהגה הפוליטית שלנו שלוש דרכים אסטרטגיות אפשריות לפעול על פיהן(שתיים אקטיביות ואחת פאסיבית):
א. לנצל "כהזדמנות" את סטירת הלחי המצלצלת שהעניק בפרצופנו העם הפלשתיני בבחרו בחמאס בבחירות דמוקרטיות. להשתמש ביתרונותינו ולצאת באופנסיבה צבאית כוללת שמטרתה האחת עשיית סדר והשמדת כל הכוחות הצבאיים ואוחזי הנשק ופירוקם המוחלט מנשקם כדי להתחיל שוב מנקודת האפס, בה תיכון הנהגה עצמית שלא תחזיק בנשק ולא תנהל את הביטחון לטווח של מספר שנים.
ב. להתנתק באופן חד-צדדי משטחי יו"ש ועזה, לרבות ייבושן של כל ההתנחלויות, שאינן דרושות לשליטה אסטרטגית ואינן נחוצות יותר גם מהבחינה הפוליטית. ועל כל פעולה צבאית פרובוקטיבית
להגיב בעצמה מספקת כדי להביא את החמאס לעשות את מה שהפת"ח פחד לעשות. (ולא מן הנמנע שדרך א. תהיה בסופו של דבר המשכה המתבקש של ההליכה בדרך ב').
ג. לבצע מיני הינתקות, להתחיל בהתכנסות, ולראות איך הדברים מתפתחים, ולפי זה להחליט בהמשך אם בכלל? ואיך ממשיכים ולאן? להמתין לטעויות או לפעילויות של החמאס ולהגיב עליהם.
נדמה לי שלא לי, לא לכם וגם לא ליובל שטייניץ ישנו ספק מה תהא הדרך, שתבחר בה ממשלת ישראל ללכת בה. ואם אני הקטנה, מסוגלת לניתוח "המעמיק הזה" ולמסקנותיו, יעשו זאת בלי קושי מיוחד השליטים המצריים, האירנים הפלשתינים והסורים... ובמקרה הטוב גם אלה ימשיכו בטעויות של עצמם...
לכן משונה בעייני הזדעקותו של יובל לקראת המלחמה הבאה עלינו, ומפתיעה החשיבות היתרה שהוא מעניק לארגונים, לזרועות ולמנגנונים השונים, שזה שנים מתקיימים, הן כדי לקיים את עצמם הן כדי לשמש "עלי תאנה" למנהיגות הפוליטית המתחלפת ולכל היותר להיות לה לעזרים טקטיים כאמצעי מידע או מענים להחלטותיה הפאסיביות וקצרות הטווח...
היובל הזה חברים יקרים, בנתיב שבחר בו, נגזר עליו, כרבים אחרים שלא להגיע לכדי נחל, ולהיעלם בעודו באיבו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
