הם משפרים את איכות הרקטות. הם משדרגים את יכולותיהן. הטווחים ארוכים יותר. הדיוק רב יותר. בהדרגה, הם הופכים אותן לטילים. "רק בנס לא היו פגיעות בנפש", שבה ומדווחת התקשורת, שבויה בשגרת קלישאותיה.
אתמול (א' 21.05.2006) נחתה רקטה-טילית (כיצד לכנות את ההכלאה של רקטה וטיל?) נוספת בבית-ספר. התלמידים, למזלם, שהו בשעת הנפילה בתפילה. חייהם ניצלו. גם נסים ונפלאות ייאמנו. מה נאמר ומה נפטיר? אמן! ברוך הגומל נסים. מה נעשה? נייחל להישנותו של הנס ונמשיך לחשוב כי לעולם חוסן; כי תמיד ישרה המזל המאיר פנים וישכון-לבטח במקומותינו. ואז, כאשר יתברר כי לא לעולם חוסן ואת אשר יגורנו בא לנו, נאמר - מה נאמר, מה יש לדבר - כי הכתובת היתה על הקיר וכולנו ראינו וקראנו, כולנו הבנו את הנקרא, את משמעויותיו, את השלכותיו, את תוצאותיו הצפויות. קראנו, הפנמנו, הטמענו, ובכל זאת - סובבנו עצמנו בכחש, השלינו עצמנו כי כל רע לא יאונה לנו. כי אנחנו חסינים. כי יש נסים. כי מה שהיה הוא מה שיהיה.
מה יקרה, חלילה וחס, אם וכאשר יהיו "פגיעות בנפש" - במרכאות ובלעדיהן - ועל-רקע שלולית של דם יצהיר שר הביטחון שאנחנו נדע לבוא חשבון עם האחראים לפשע הנורא הזה, כאשר גם לו, המשמיע, וגם לנו, השומעים, ברור כי אין דרך לבוא חשבון עם מי שאין ביטחון ואין ערובה שהוא, או הם, אחראי לפשע.
שהרי בו בזמן שנורים מטחי קסאמים, אותן רקטות-טיליות (אשר יום יבוא, חלילה, ויתברר, לחרדתנו, שאפילו ראשיהם של צינורות חלולים אלה מורעלים ברעל כימי) שבה ישראל ומצהירה שאין עם מי לדבר ואין בשלב זה הסכמה על "על מה לדבר" ובהעדר כתובת ברורה ונמנעים מזוהים בשמם ובתפקידם כבני שיח לגיטימיים להפסקת המצב הבלתי נסבל, שבו מדי יום נורים עלינו טילים, גם אם פרימיטיביים ו"לא מסוכנים" - במי ננקום? את מי נעניש? את מי נלמד לקח? ואם וכאשר נעשה את מעשה הנקמה הבלתי יעיל והבלתי מועיל, מה יועילו חכמים בנקמתם ובעונשם?
עצם הדיון על הנחיצות הבלתי מעורערת במיגון המבנים במקומות המועדים לאסון, הנמצאים בטווח פגיעת הקסאמים מעיד על הקבלה - אולי אף ההשלמה - עם העדר היכולת למנוע את שיגורם בכלל ואת פגיעתם בפרט. האומנם לנצח יקיצו תושבי שדרות, אשקלון וסביבותיהן ל"שחר אדום". האם השכמתם לבוקר חדש תהיה, חלילה, השכמה לשחר של יום דמים?
