מוסר מערבי ומוסר יהודי חינוכי

א. האמונה וחוסר האמונה באלוהות כבסיסים המצמיחים גישות שונות לחיים:

אתחיל בשאלה מההיסטוריה האנגלית שתחדד הבדלים בין העולה משני הבסיסיים:

השאלה ההיסטורית היא מדוע הפרלמנט האנגלי היה בית משפט לפני שהפך למחוקק?
בתחילה היה תפקידו של הפרלמנט האנגלי לקבוע על דרך הפרשנות ולא על דרך החקיקה מהו החוק. זה נבע מההשקפה הדתית, ששלטה באנגליה אז, לפיה החוק נובע מהאל וכל שהמלך יכול לעשות הוא לקבוע מהו החוק לפי פרשנות משפטית של המועצה שלידו, הפרלמנט
[1].
מרגע שהפרלמנט החל לחוקק חוקים, הורד האל מכס השלטון והאדם - קרי, הפרלמנט - התיישב על הכס הגבוה מכל - יוצר החוקים. בזה הסתיימה התקופה הדתית, של שלטון האל, והחלה התקופה החילונית, של שלטון האדם.

הדבר המייחד מוסר דתי ממוסר חילוני הוא בהיות המוסר הדתי נובע ממקור אלוהי. מוסר כזה, מטבע היחס בין האל לאדם, בנוי על חובות. על כן, ברגע שהאדם עצמו קובע את הדברים, הוא מתחיל לקבוע את זכויותיו שלו. האל אינו צריך לזכויות. האדם צריך להן. לכן, ההבדל הבסיסי השני בין מוסר אלוהי ומוסר חילוני - מלבד השאלה מי קובע את הכללים, מי יושב על כס השלטון, הוא בכך שהמוסר החילוני בנוי על זכויות כדבר ראשון, ומוסר דתי בנוי על חובות.

הבדל בסיסי שלישי בין מוסר דתי למוסר חילוני הוא בכך שהזכויות שהאדם החל לקבוע לעצמו, החלו לטפל גם בזכויות שלטוניות, בצד הזכויות והחירויות של הפרט. הזכויות השלטוניות הפכו עד מהרה ל-דמוקרטיה.

במסגרת המוסר האלוהי אין זכויות, אלא חובות. החובות, כמובן, מיטיבות עם אנשים רבים, אך הטבה אינה זכות. דבר זה נכון בהינדואיזם, בודהיזם, השיטה של קונפוציוס המיוסדת על עקרונות דתיים, שינטו, יהדות, נצרות ואיסלאם. המוסר האלוהי, מקורו 'מלמעלה', מהאל, ולכן הוא היררכי ביסודו. לכן, הפרשנות המקובלת אצל גדולים ביהדות כפי ר' סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם והרב קוק על דבר התועלת הגלומה במצוות, אינה הופכת את המצוות לזכויות, באשר אלה חובות. גם משנתו של אנטיגנוס איש סוכו נגד קיום המצוות כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, המתפרשת כדיבור נגד התועלתנות, אינה הופכת את המצוות, שהן חובות, לזכויות.

שיטת משפט שבה האדם יוצר את הכללים, הוא ולא האל, היא שיטה שבה מופיעות במקום מרכזי זכויות. מי שקובע את המשפט ומחיל אותו על האדם - הוא אדם. האדם הוא הדבר העליון. אין עליון ממנו. בהיות כל בני האדם עליונים, כמושג, הם אף שווים. בזה הגענו ליסוד הרביעי הכרוך במוסר החילוני - היסוד של ה-שוויונות.

כניגוד לשיטה החילונית, כאשר נקבע בתורה כי עבד עברי יצא לחופשי בשנת השמיטה, זוהי חובתו של האדון להוציא את עבדו לחופשי. זכותו של העבד לצאת לחופשי היא אך ורק פועל יוצא מן החובה המוטלת על האדון. התורה אף מצווה על בני ישראל לאהוב את הגר ולהתייחס אליו כשווה מבחינת הוראות משפטיות מסוימות. אין התורה פונה לעבדים ולגֵרים. הוא הדין ביתום ובאלמנה שהתורה מצווה לנהוג בהם במידת החסד. העבד, הגר, היתום, האלמנה - כל אלה אינם בעלי זכויות. אנו מצווים - כחובה - לנהוג בהם בחסד, בשוויון, באהבה. זוהי חובה של מי שמתייחס לחלש. ביסודה, אין זו זכות של החלש.

בשיטת קונפוציוס מצווה האדון לנהוג במשרתו בסלחנות שעה שהמשרת סרח. למשרת אין זכות שינהגו בו בסלחנות. זו חובתו של האדון. המשרת מצווה לשמוע לקול האדון. גם לאדון אין זכויות, וההישמעות של המשרת הנשמע לו היא חובה - חובתו של המשרת.
לא רק בנושא שבו מדברות המצוות האלוהיות ביחיד מדובר בחובות ולא בזכויות. לעתים, גם כשמדובר בכלל, לא ביחיד, אנו פוגשים ביחס של הטלת חובה, שהיא קיבוצית - אחריות קיבוצית, ערבות הדדית, כמודגש בשיטה ההינדית [2], וכמובן - ביהדות. לכן, לעולם בשטח האישי ולעיתים אף בשטח הציבורי, שיטת המוסר המקושרת באלוהות מטילה חובות, ובעיקרה - אינה מקנה זכויות.
מן העליונות של האדם יצאה, כאמור, השוויונות. היא מקושרת לתועלתנות ולסיסמה 'מגיע לי', הנוצצת בחיצוניותה, ובנסיבות מסוימות מקדמת ניכור וריקנות. רעיון השוויונות הוא רעיון שאינו ניתן ליישום, יש בו צביעות רבה. מעולם לא הייתה שוויונות ולעולם לא תהיה. זו סיסמה ריקה.

בניגוד לסיסמה זו, חובת 'ואהבת לרעך כמוך', אף כי גם היא אינה ישימה, יש בה אקט חינוכי. יש בה פחות יָמרה מאשר בשוויונות, ויותר אמת. היא פונה למי שאמור לתת, לא למי שאמור לדרוש שיתנו לו. האהבה שלי לרעי אינה מביאה בהכרח לשוויונות בינינו, ולכן היא ניתנת יותר להגשמה. מדובר ביחס חיובי בין אדם לרעהו, יחס של צדק. מדובר ביחס, בפנימיותו של האדם יותר ממעשה חיצוני. מדובר בהתכוונות המעלה את הספֵרה הרוחנית.

ב. הבעיות העולות מהשיטה המערבית-חילונית:

היופי שבשיטת המוסר האלוהית - ביהדות, ולא רק ביהדות - הוא בכך שהאדם אינו רואה עצמו עליון אלא שואף להתעלות מעל לרמה המוסרית בה הוא נתון. הבעיה הטבועה בשיטת המוסר המערבית-חילונית, לעומת זה, היא שלאדם אין מקור מוסרי עליון יותר ממנו עצמו. לכן אין הוא יכול לשאוף להגביה את המוסר העצמי שלו מעל לרמה בה הוא מצוי. מתוך השילוב בין יסוד היכולת של המאמין באל להתעלות מעל לרמה המוסרית בה הוא מצוי לבין היסוד של החובה הבאה ממצוות האל יוצאת האפשרות של התעלות מעל לרמה של התועלתנות, במידה והמצווה האלוהית מכוונת למעשה שאינו לתועלתו של העושה או של מי שהעושה חפץ ביקרו. לא בכל דת הדבר קורה, ולא בכל שיטה דתית. כפי שמצאתי, בחלק מסוים מהחשיבה הדתית היהודית, הדבר אמנם מצוי. לכן, תוצג עתה מערכת של בעיות העולות מהתרבות המערבית החילונית וכנגד זה תוצג הגישה החינוכית שביהדות, ובעקבותיה יוברר מה עולה משיטה זו כניגוד לבעיות העולות מהשיטה המערבית-חילונית. יישאר מחוץ לדיון ניתוח הבעיות שבשיטות דתיות אחרות, ובהן השיטה התועלתית שביהדות ושיטות דתיות שמחוץ ליהדות, והבעיות ש/בעירוב של שיטות שונות, כגון: תרבויות דתיות שונות של מי שמעורבים בו זמנית בתרבות המערב, לצד היותם בעלי אמונה אלוהית כזו או אחרת.
מחוסר יכולתו של האדם החילוני החי במסגרת התרבות המערבית לשאוף להתעלות מעל ליצריו עולים ומטופחים מוטיבים הידועים לנו מתוך התרבות המערבית, ובהם, בין השאר, (א) נהנתנות, באכילה, במין ובצריכה. (ב)תוקפנות, ולו אף רק במסגרת של עמידה תוקפנית מול הרע התוקפני. (ג) ראוותנות, בשטח המיני והפגנת העושר. (ד) תחרות אישית, הכוללת שטחים של הצלחה יצירתית, אך לצדה אף שטחים אחרים, כגון התדמית המינית, תרבות הצריכה והמסגרת הפוליטית. בהקשר למוטיבים הללו אנו פוגשים תופעות כגון:
(1) סרטים ומשחקים אלימים לפעוטות וילדים.
(2) סרטי ומופעי פורנוגרפיה וגאוותנות וראוותנות סביב סטיות מיניות ואיסור הוקעתן.
(3) לעיסה מתמדת נהנתנית של גומי לעיסה.
(4) ארועי שמחה פרטיים נוצצים המשעבדים אנשים מבחינה כספית,
(5) קניית מכוניות גדולות וראוותניות.
(6) תרבות צריכה שיש בה ראוותנות ותחרותיות.
(7) תרבות הימורים.

ג. הגישה החינוכית שביהדות ותשובותיה לבעיות השיטה המערבית-חינוכית:

כהתייחסות מדגמית מפורטת לגישה החינוכית ביהדות, אזכיר את המוטיב של אהבת ה'. מוטיב זה מנוגד לתועלתנות, המאפיינת את כל שיטות המוסר המערביות ומצויה אף בגישה מסוימת שביהדות, כפי שמדבר בה ישעיהו ליבוביץ', שאף כי אינו מקובל בשיטתו על רבים ביהדות, בחרתי להציג את שיטתו. [3] בהמשך יתברר מדוע בחרתי כך. ליבוביץ' הבחין בין אלה המאמינים באל בורא עולם לבין אלה שאמונתם כוונה לאלוה העושה צדק בעולמו, ועל כן הוא גומל טוב לממלאי מצוותיו.

אלה הן שתי גישות שונות. לפי הגישה השניה, בה אדם ממלא אחר מצוות ה' כדי לזכות בגמול, הוא נוהג כמי שמפעיל, כביכול, את האלוהים. מכל פנים, זוהי גישה תועלתנית.

הגישה הראשונה היא כפי אמונתו של אברהם, אשר אצלו - כמופיע בפרשת העקדה - אהבת ה' לא הייתה תלויה בגמול. אהבה זו הביאה את אברהם למלא מצוות האל אף כאשר המצווה (העקדה) הייתה כרוכה בביטול כל ההבטחות האלוהיות, שתמציתן התמקדה בעתיד זרעו של אברהם אשר יֵצֵא מיצחק. אברהם לא הוכיח את האל על אי מילוי ההבטחה. הוא לקח את בנו להעלותו בהר המוריה. בזה הוא התרחק, בכוח אמונתו, מכל תועלתנות. כפי שהאל אינו מבקש גמול, כך גם אברהם. הוא למד מאלוהיו והתחנך ממידותיו באהבתו אותו.

ההשקפה החינוכית אשר ביהדות תודגם עתה בהמשך. לפיה היהודי מצווה להיות ער למידות הנעלות המודגמות עבורו על ידי בורא עולם. עליו ללכת אחר מידות אלה. בזה הוא ממלא את תכליתו. לא היהודי הוא התכלית. דאגתו לצרכיו ולאינטרסים שלו חשובה רק אם היא משרתת מטרות נעלות.

• *

אתרכז בדוגמא מתוך פרשת 'כי תצא', ממצוות קן ציפור. בתלמוד בבלי מסכת ברכות [4] נאמר כי מצווה זו, שלא לתפוס ולאכול צפור דוגרת אלא להפריחה ואחר כך ניתן לאכול הביצים, כי טעם המצווה "מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא - רחמים".

המהר"ל מפראג [5] דוחה דעתו של הרמב"ם שאינו מקבל את הטעם שבתלמוד. המהר"ל מעדיף על פניה דעתו של הרמב"ן המסכים כי טעם המצווה הוא למען קדם את תכונות נפשו של היהודי כדי קִרבה לתכונותיו - כביכול - של בורא עולם.

לזה ברצוני להעיר כי הרמב"ם מקבל שפיתוח ועיצוב תכונות ביהודי מיועדים לקרבו להקב"ה, ורק בעניין קן ציפור אין הוא הולך בדרך זה, כנראה מחמת שזו מידה קיצונית, ולפי שיטת אפלטון מקבל הרמב"ם, לפי דעתי שלא במסגרת ההלכה היהודית אלא כדבר הנכון לכל בני האדם, את מידת האמצע.

אשר לקרבה לבורא עולם, הרמב"ן מוציא שזו כוונת הכתוב בעניין הציווי שצווה הקב"ה לאברהם ללכת לארץ כנען. הדבר עולה אצל הרב חיים דב שעוועל. [6] הוא אומר על עניין הציווי שצווה הקב"ה לאברהם ללכת לארץ כנען, כי "והנה זאת הפרשה לא בארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלוהים". בזה מביא הרמב"ן את דעתו כי הטוב שיצא לאברהם ממילוי מצוות ה' אינו החשוב, אלא הקרבה לאלוהות.

בספר החינוך, [7] כפי במקומות אחרים בהגות היהודית, מצוי מגוון רחב של מצוות חינוכיות שלבד מזאת שמטרתן חינוכו העצמי של היהודי בדרך מילוי המצוות, יש בהן מצד התוכן מילוי חיובים שאין עמם תועלת, לא ליהודי הממלא אחריהן ואף לא לשום אדם אחר, וטעמן הוא החינוך וסגולת הנפש.

אני מציע כי אין ללמוד מהניגוד, לכאורה, בין שתי הגישות שלייבוביץ' מדבר בהן כי מדובר בשתי שיטות אלה כי מדובר בניגודיות של שיטות או בשתי תורות המצויות ביהדות. אני מציע כי אלה הן שתי מדרגות, שאין היהודי יכול לקפוץ מעליהן אלא לעלות בהן. המדרגה הבסיסית היא מדרגת הגמול והתועלת, והגבוהה יותר - מדרג האהבה והלימוד מנשוא האהבה, מהקב"ה. גם החינוך ביהדות צועד, מבלי לדלג, במיוחד כשמדובר בחינוך הדור הצעיר.
אשר לבעיות שהתרבות המערבית-חילונית ספוגה בהן, כפי שהוצג קודם, השיטה החינוכית שביהדות חפה מהן, כאשר מדובר במי שהצליח לעלות במדרגותיה. אין נזקקים במסגרת שיטה זו לנהנתנות, לראוותנות, לתחרות אישית, אין בה מקום לתופעות כפי סרטים ומשחקים אלימים, פורנוגרפיה וראוותנות, לעיסה נהנתנית, ארועי שמחה נוצצים, מכוניות גדולות לצורכי ראווה ולתרבות הימורים.

ד. השוואה מסכמת:

המקורות החינוכיים שביהדות מדברים ברוח במובן רוח ה' שהאדם שואף אליה, מתוך רצונו להתקרב לבורא.

אין לזה קשר לרוחניות שמדברים בה במערב, במובן שמדבר בו ג'ון סטיוארט מיל. הרוחניות שמיל מבקש להגן עליה, היא בבחינת דבר השייך לאדם, שאין לגזול אותה ממנו. זהו סוג של רכושנות. זהי תועלתנות רוחנית. זוהי רוחו של האדם המבקשת שלא ידכאוה והיא שואפת לגדול ולהתפתח. ביהדות, ההתקרבות למידותיו של הקב"ה מתוך אהבה אליו - איננה רכושו של אדם כלשהו, אלא דבר שהיהודי מצווה להגיע אליו, דבר המוטל עליו, והוא מבקש לקיימו מתוך אהבתו לה' אלוהיו. זוהי מצווה במובן חובה, אין זו זכות. זוהי הרוחניות היותר קרובה לאמת, היותר גבוהה, נעלה, נשגבה.

דברים אחרים שבהם האדם המערבי רואה בהם עניין נעלה ורוחני הם חופש המחשבה והביטוי, כבוד האדם וחרותו, חופש המחקר המדעי. כל אלה הם רכושו של האדם המערבי, אף אם רכוש רוחני. ביהדות, ההתקרבות לבורא עולם אינה חלק מהאינוונטר שהאדם שומר לעצמו.
הרוחניות אשר בהתקרבות לבורא כפי ביהדות באה מתוך נמיכות נפש וענווה, היא מקושרת לוויתור, להתרחקות מן הבצע ומן הכוח. לכן היא בדרגה גבוהה יותר.

לעומת זאת, בשיטה המערבית לזרמיה השונים, שומרים הן על ערכים חומריים והן על ערכים רוחניים כפי שהתגר שומר על מרכולתו. מתקנים חוקים לטובת היחיד ולטובת הכלל, לטובת החומר ולטובת הרוח - אך המכנה המשותף הוא בהיותם הגנה על רכושו של האדם. האדם מתבצר בעצמו. בשיטה החינוכית ביהדות ממלא היהודי - בהגיעו למדרגה הגבוהה - את ייעודו, הוא יוצא לקראת אלוהיו.

המוסר המערבי החילוני מבוסס על עליונות האדם, זכויות, דמוקרטיה ושוויוניות. הוא מוביל בהכרח לשחיתות המידות ולרקב חברתי.

המוסר היהודי החינוכי מבוסס על עליונות האל, חובות, היררכיה. היתרון שבו - יתרון חינוכי, הדגשת הכוונה ועליה בסולם התכונות האנושיות. המטרות המוצבות בו ריאליות ויש בהן אהבה וחסד, בהבדל מהמוסר המערבי-חילוני שיש בו סיסמאות נבובות ופחות יחס ומכוונות לזולת.

נראה שהמוסר המערבי מכוון במיוחד להישגיות כלכלית וטכנולוגית והמוסר החינוכי היהודי נושא עמו בשורה אנושית גבוהה ונקיה יותר.

במערב האדם יותר מסוגר בעצמו ובהישגיו. ליהדות בשורה של פתיחות הנפש. אין היהודים בישראל צריכים להתבטל עם תרבותם ומורשתם בפני המערב.

ה. מסקנה ישראלית:

והערה המקשרת הרצאה זו לקודמתה: בהרצאה שנשאתי בכנס העשירי של האגודה למשפט עברי בשנת 1988 [8] דיברתי בחוק יסודות המשפט המורה לשופטי ישראל כיצד עליהם לפסוק בשאלות משפטיות שאין להן תשובה בחוקים ובתקדימים ובדרך ההיקש. חוק יסודות המשפט מורה כי , במקרים אלה, עליהם לפסוק לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. בדברי הפעם המשכתי ללכת באותה דרך, בכך שהצגתי את היופי והחשיבות הטמונים לנו בדרך שהתווה למדינה היהודית חוק חשוב זה, חוק יסודות המשפט. חוק זה מורה לשופטים לפסוק לאור עקרונות שבמורשת ישראל. בפסיקה לאור עקרונות כאלה רק בורר השופט מתוך מגוון עקרונות שונים ואף נוגדים שביהדות, לאו דווקא את ההשקפה היותר מקובלת - אלא בדרך הטבע את זו התואמת את הווי החיים המודרניים בישראל. כפי האפשרות הנתונה לשופט כאמור, בררתי אף אנוכי בזווית הראייה של ליבוביץ', שהוא לאו דווקא המקובל בין הוגי הדעות שביהדות, כדי להציג כניגוד לתרבות המערב תורת חינוך יהודית שיש בה כדי להאיר את מורשתנו היהודית באור חיובי יותר מן המצוי בתרבות המערב, ובאופן העונה לתחלואי התרבות המערבית, בהיות תחלואים אלה בעיה מרכזית עמה עלינו להתמודד. מתוך כך הדגמתי כיצד ניתן לשופט בישראל לפעול כפי הוראות חוק יסודות המשפט ולהגיע לחוף מבטחים ראוי ונכון יותר מכפי ששופטינו מגיעים אליו עד היום, מתוך התכחשותם להוראות חוק יסודות המשפט. [9] מתוך חיבור של פסיקות כאלה עם חולשת המנהיגות הפוליטית בישראל בעמידתם מול פני תרבות המערב המסנוורת הגענו לנקודת משבר שניתן להשוותה לבעיה שעמדה במרכזה של היהדות בתקופת ההתייוונות. בעייתנו קשה יותר מכפי אז, כי ארה"ב, בירת התרבות המערבית, אינה אויב, כפי היוונים אז, אלא דווקא המושיע העומד לצדנו מול האויבים אשר אנו עומדים על נפשותינו מולם. האבסורד הוא כי עמידתה של אמריקה לצדנו נובעת מתוך המסורת הפרוטסטנטית המקדשת את הקריאה בתנ"ך, ומתוך אמונתם של אמריקנים רבים כי הם בני ישראל החדשים, ומתוך כך הם מצדדים אף בבני ישראל המקוריים.

______________

• עו"ד ותלמיד מחקר באוניברסיטה העברית, מחבר הספר 'מי מפחד ממדינה יהודית? היבט חוקתי ואידיאולוגי' ומחבר כתב היד 'למה דת?', על מקור הדתות ופירותיהן.

1. ר' Vile, M.J.C., Constitutionalism and the Separation of Powers (Oxford: Clarendon Press) pp.24-25

2. ר' Eva Helman, "Dynamic Hinduism - towards a new Hindu Nation", in Questioning the Secular State - the worldwide resurgence of religion in politics, edited by David Westerlund (London: Hurst & Company) p. 242
3
. ר' ישעיהו ליבוביץ', חמישה ספרי אמונה (ירושלים: כתר, 1995), שם בעמ' 23-24.
4
. מסכת ברכות דף ל"ג ע'ב.

5. בספרו תפארת ישראל שהוצא בירושלים בשנת תשל"ב בפרק ו' ע' כ"א,כ"ב,כ"ג,כ"ד.

6. בספרו פירושי התורה בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ט, כרך א' בראשית, שמות. לעניין בראשית פרק י"ב פסוק ב', שם בע' ע"ו.

7. ספר החינוך מהדורה שביעית בהוצאת מוסד הרב קוק (1966)

8. ר' Yehuda Cohen, "The Foundations of Law Act", in Jewish Law Association Studies X the Jerusalem 1998 conference volume, edited by H.G. Sprecher (New YORK: Global Publications, State University of New York at Birnghamton, 2000) וכן ר' פרק ז' לספרי, יהודה כהן, מי מפחד ממדינה יהודית? היבט חוקתי ואידיאולוגי (תל אביב: ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"א).

9. ר' שם, בספר מי מפחד ממדינה יהודית, בפרק ז' של אותו ספר.

ר' Yehuda Cohen, "The Foundations of Law Act", in Jewish Law Association Studies X the Jerusalem 1998 conference volume, edited by H.G. Sprecher (New YORK: Global Publications, State University of New York at Birnghamton, 2000) וכן ר' פרק ז' לספרי, יהודה כהן, מי מפחד ממדינה יהודית? היבט חוקתי ואידיאולוגי (תל אביב: ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"א)
ר' שם, בספר מי מפחד ממדינה יהודית, בפרק ז' של אותו ספר