במחקרים שנערכו בשנים האחרונות, מוערך גודלו של הציבור הדתי לאומי בכ-20% מכלל הציבור היהודי בישראל, כמות שוות ערך ל-24 מנדטים. בכל מערכות הבחירות מוציאים מנהיגי הציבור הדתי-לאומי את המחשבון, קובעים יעדים דו-ספרתיים, וביום שאחרי מגלים שגם מניין הם לא הצליחו להכניס לכנסת. גם האיחוד בין המפד"ל לאיחוד הלאומי לא הצליח להביא את הישועה.
לציבור הדתי-לאומי מגיע יותר. אין סיבה להסתפק במה שיש, להמשיך לדבר בערגה על 12 המנדטים ההיסטוריים ולשמוע את אותן זמירות עבשות. נבחרי הציבור שלנו אחראים באופן מוחלט לכך שיותר ממחצית האלקטורט של הציונות הדתית מעדיף את ליברמן, את הליכוד ושס, ורק את מפלגת האם שלו הוא לא כל כך מסמפט. אבל הם, הנבחרים שהכזיבו, מתעקשים לא לשלם את המחיר. הם אחראים?מה פתאום, הציבור אחראי, המצביעים אשמים, המציאות בעייתית והרצפה עקומה...
לפני הבחירות הבטיחו לנו שהאיחוד יביא למעלה מ-10 מנדטים. היו ח"כים שהתחייבו ללכת הביתה במקרה של כישלון. הכישלון קרה. האם מי שהצהיר לקח את האחריות?
"אין האסיר מוציא עצמו מבית האסורים". אם אנחנו לא נפתח את גבולות המגזר ולא נעמיד סטנדרטים מחייבים, כלום לא ישתנה. גלגולי העיניים צריכים להיפסק ובמקומם צריך ללכת אל הציבור ולבקש את אמונו. להתחייב שהציבור יבחר את מנהיגיו באמצעות פריימריז לראשות המפלגה, להתחייב לשריין מקומות למועמדים חדשים מסקטורים שונים בציבור הציוני דתי ולקבוע כי רק חמישה ח"כים יוכלו להיבחר בעשירייה הראשונה.
למה חשובה הפרוצדורה? כי במקרה הזה היא גם המהות. אם ח"כ מכהן יודע ששום דבר אינו משורין, זה עשוי להגביר את המוטיבציה שלו. כחבר כנסת הוא יאלץ להיות קשוב, להתאמץ, להתחבר לקהלים נוספים, ליזום ולהציג תוצאות. יתכן והצעה זו אינה הטובה ביותר אך מה שבטוח, המבנה הנוכחי מזמין חוסר אמון מתמשך.
ראו את השיטה בקונגרס האמריקני. כל שנתיים נאלץ חבר קונגרס לכתת את רגליו כדי לבקש מחדש את אמון בוחריו ובטרם יספיק לחמם את כיסאו הוא נאלץ לתת דין וחשבון לבוחריו. ואילו נבחרי הציונות הדתית... הם שוקטים על שמריהם חמש, שש ושבע כנסות (15 שנה ויותר) כאילו מדינת ישראל היא אי של יציבות שאינו דורש שינוי.
איני יודע אם ההשוואה בין ארה"ב לישראל היא הטובה ביותר, אך מה שבטוח הוא שהמבנה הנוכחי מזמין חוסר אמון מתמשך בנציגי הציבור הדתי לאומי, מכרסם במעמדם ובסמכותם. בקיצור, "לא סופרים אותנו". צעירים לא מוצאים עניין להיכנס לפוליטיקה מתוך ידיעה שהדרכים להשפיע חסומות. גרוע יותר: אותם צעירים לא חשים מחוייבות לתמוך במפלגה שאמורה להיות ביתם הטבעי. הם מסתכלים ימינה ושמאלה, רואים את אותם פרצופים ישנים ומוכרים, אומרים, לא תודה! ומצביעים למפלגה אחרת.
על-מנת לשמר את הכוח הפנימי ולהרחיב את תמיכת הציבור, חייבים לפתוח את השורות באופן אמיתי ורחב. דברים שייעשו בכנות, יתקבלו באמינות. ביום שבו מנהיגים ייקחו אחריות אישית על כישלונם, יהיה היום שבו צעירים ייקחו אחריות על מפלגתם.
