ממצאי דוח מבקר המדינה, שעסק במחדל בטיפול בעורף בזמן מלחמת לבנון מעוררים זעם, ושוב עולה השאלה: בידי מי אנחנו מוסרים את גורלנו? ובשום אופן אין לנסות להתעלם ממצאי דוח זה או להפכו לכלי ניגוח בין אישי.
הדוח הינו אבן דרך לגבי כל תהליכי קבלת ההחלטות בישראל, ובדגש על נושא העורף. הדוח מציג כשל מערכתי בטיפול בעורף במלחמה האחרונה בלבנון. אך לא פחות חשוב, הוא חשף חדלון וכישלון בן עשרות שנים של כלל ממשלות ישראל, שלקחו את האיום שנשקף על העורף, הגדירו אותו, עסקו בו, חוקקו לו חוקים - אך לא נתנו לאיום כל מענה בפועל, בניגוד להגדרות שממשלות ישראל עצמן הגדירו. במקום זאת, השקיעה ישראל את מירב המשאבים בתחום התקפי והוזנח כל התחום ההגנתי - האקטיבי והפסיבי. בתוך כך, גם לא קיימת הערכות לאיומים אחרים כמו רעידת אדמה.
הדוח חושף שגיאות תפיסתיות, מבניות, אסטרטגיות וחשיבתיות של הגורמים האחראים, הנגזרות להיבטים תקציבים - כלומר, אי הקצאת הכספים הדרושים למחשבה, תכנון, אימונים והיערכות בשטח. החשיבות שניתנה לנושא הלכה ופחתה עד שהוזנח כליל ולכך מספר דוגמאות: כך, למשל, בהיבט הארגוני/מבני פיקוד העורף מצוי כיום באחריות הצבא ומשרד הביטחון, שאחראי גם על מל"ח (משק לשעת חירום). הפס"ח (פינוי, סעד וחללים) מצוי תחת משרד הפנים, המשטרה במשרד לביטחון פנים, מד"א במשרד הבריאות ועוד ועוד. קשה עד בלתי אפשרי לתאם בין כל הגופים הללו שאמורים לתפקד כמקשה אחת בזמן חירום. כתוצאה מכך, במלחמה האחרונה, ראינו חוסר באמצעים ובלבול - לא היה ברור מי אחראי על הדברים בכללותם. הפעלת המנ"ל, מרכז ניהול העורף במלחמה, נועדה לתת מענה, אך זו החלה רק אחרי 20 יום מפרוץ הלחימה. אם היה מוכרז משטר מל"ח מלכתחילה, שהיה מגדיר אזורים מוכה טילים למשל, אליהן אסורה כניסת אזרחים - יכול היה לחסוך חיי אדם. ניתן היה לתאם את פעילות המשרדים ביעילות, ולא להפקיר את הטיפול בעורף לידי ארגוני מתנדבים ופילנטרופים דוגמת גאידמק.
דוגמא נוספת ל"ליקוי המאורות" נוגעת להחלטה לרענן אותן. זו התקבלה אחרי שבמלחמת המפרץ השניה פתחו את הערכות ולכן הוחלט שיש לרענן אותם. עם זאת, לקח 4 שנים להחליט איזה גוף או חברה תבצע את ההליך בפועל. בינתיים עלה וצמח מולנו האיום האירני. לכן, במקום לאסוף כיום את הערכות, יש לצאת במבצע הסברה שיסביר את האיום האירני על מרכיביו, וירגיע ויחזק את האוכלוסיה, תוך הבעת אמון ביכולותיה להתמודד עם איום מעין זה. יש לעשות סקר מקיף של ממ"דים, חדרי ביטחון ומקלטים בכל רחבי המדינה, כדי לדעת לאשורה מה המצב כיום אצל האזרחים, במקומות ציבוריים ומוסדות ציבור, ובנוסף לנקוט בעוד מספר פעולות: יש לטפל בערכות האב"כ (להתגוננות מול תקיפה אטומית, ביולוגית וכימית), להצטייד באנטיביוטיקה מתאימה מול איומים ביולוגיים. יש לגבש תוכנית חירום רחבה ויסודית לפינוי אוכלוסיה במקרה הצורך. תוכנית זו יש לתרגל במספר רמות, מהמקומית ועד הלאומית-ארצית. יש להקים מידיית רשות חירום לאומית בינמשרדית, אולי אף עם סמכויות של שר עצמאי, שתאגד תחתיה גופי חירום דוגמת מד"א, מכבי האש, מל"ח ופס"ח ושאר העוסקים בטיפול בעורף בזמן חירום, תוך תרגול של עבודה משותפת. היעד של כל אלה, הוא לתת מענה לאיום על העורף - תשובה, שאינה קיימת כיום. הדוח הזה חושף את מערומינו וסוף סוף הדברים נאמרים בגלוי ו"על השולחן", יש מולנו איומים אמיתיים כאיום הכימי ממדינות ערב או הטילים רקטות מלבנון, או אפילו רעידת אדמה, והגיע הזמן שנהיה ל"עם קשה עורף" במובן החיובי של המונח, תוך מינוי האנשים הראויים לתפקידיהם, בעיקר בתחום שעליו אמר שלינג, חתן פרס נובל: "אין לאף ממשלה את הרשות למנוע מאזרחיה את זכותם להישרד מול האיומים עליהם"
