השבוע הוגש דוח מבקר המדינה על מוכנות העורף. הדוח כצפוי היה חמור מאוד ומיד עם הגשתו נזעקה שרת החוץ להגן על ראש הממשלה ולהודיע כי לדעתה ראש הממשלה אינו צריך להתפטר עקב מסקנות הדוח. גם תירוץ מן המוכן היה לגברת לבני, הפקרת העורף הינה מחדל של שנים ואילו ראש הממשלה היה בתפקידו רק חודשים מועטים כאשר החלה המלחמה.
הגברת לבני אולי חושבת שאנחנו טיפשים (בעצם,אם בחרנו בה אנחנו בטוח כאלה) אבל אולי כדאי שלפני שהיא מצפצפת תפשפש מעט בזכרונה. יכול להיות שהיא תזכר כי מר אולמרט היה חבר בכיר גם בממשלה הקודמת ומילא בה את תפקידי שר התמ"ת ושר האוצר. ואם הגברת לבני תצליח להזכר גם בזמנים רחוקים, כאלה שנחשבים בעיניה היסטוריה עתיקה אולי היא תזכר גם בממשלה שלפניה, גם בה מילא אולמרט תפקיד חשוב.
למעשה נמצא אהוד אולמרט במוקדי קבלת ההחלטות מאז המהפך של 1977, עם הפסקה קלה לתפקיד ראש עיריית ירושלים. שלושים שנים אהוד אולמרט מקבל החלטות המשפיעות על חיי כולנו אך בעיקר דואג למינויי מקורבים (הרשות לעסקים קטנים) ולכיסו הפרטי (הבית בכרמיה).
אבל השאלה האמיתית היא האם אולמרט הינו היחיד שצריך לתת את הדין? והתשובה לכך הינה לא ולא. בדמוקרטיה הישראלית אחראים כל חברי הממשלה למחדלים מסוג זה וכאן אנו גם מבינים מדוע נזעקה הגברת לבני לעזרתו של אולמרט, אם ימצא אולמרט אחראי הרי שגם היא כחברה בשתי הממשלות הקודמות אחראית לא פחות ולכן צריכה לתת את הדין.
אבל בדמוקרטיה הישראלית פוליטיקאים כושלים נותרים בכיסאם, דוח מעין זה היה מרעיד את אמות הסיפים בכל מדינה מתוקנת ושולח הביתה כמחצית מהשרים אם לא יותר. בישראל תחלופת האישים בצמרת הינה מינימלית ונותרת בידי חוגים מצומצמים. כך יכולים אהוד ברק ובנימין נתניהו שנכשלו כראשי ממשלה להפוך שוב למועמדים לגיטימיים לאותו התפקיד בו הם נכשלו וכך יכול שמעון פרס להפוך לנשיא לאחר שסיבך את ישראל במלחמת אוסלו שגבתה עד עתה למעלה מאלף הרוגים.
חוסר היכולות להתנער מפוליטיקאים כושלים או מושחתים הביא את ישראל לעברי פי פחת, דיי לציין כי מאז ממשלת רבין שיכולה להציג את השלום עם ירדן כהישג לא הצליחה אף ממשלה ישראלית להשיג ולו הישג משמעותי אחד עבור המדינה. וזו בדיוק הסכנה שבדברי לבני, כמי שהחלה כמטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית וצפויה לסיים כגחלילית היא מנסה לשמור על עמדת הכוח של עצמה מבלי לבצע דבר או לרצות דבר מלבד כוח ומעמד אישי, בדיוק הדבר שהביא אותנו שוב להתמודדות נתניהו-ברק במין חזרה מוזרה בזמן ל-1999.
ציפי לבני צריכה להבין כי להיות שרה פירושו הרבה יותר מאשר לדבר ברהיטות, להטות את הראש וללבוש צוארונים גבוהים שיסתירו את הקפלים בצוואר, זכר ליותר מדי סיגריות. להיות שר או שרה פירושו להיות אחראי על ההחלטות שקיבלת ועל ההחלטות שלא קיבלת מכיון שגם אי החלטה היא סוג של החלטה. מדובר באחריות על חייהם של אזרחים ואם המשא כבד לכתפיה אין אף אחד המכריח אותה לקחתו אך מרגע שלקחה אותו עליה לקחת אחריות הן על מעשיה והן על המנעותה ממעשים.
אך יש לומר את האמת, ציפי לבני אינה היחידה. שר הפנים, אבי דיכטר, שהיה ראש השב"כ, בוודאי יודע על כמויות הנשק העצומות שיש בכפרי הגליל ואין ספק כי הוא גם יודע כי יום אחד הנשק הזה יתפוצץ לנו בפנים אבל הוא בוחר שלא לעשות דבר. השר לאיכות הסביבה יודע על זיהום הקישון, רמת חובב והאוויר במפרץ חיפה וממלא את פיו מים וכך אפשר לעבור שר אחרי שר.
המסקנה היא כי לא העכבר אשם, החור אשם. הבעיה היא בנו, שבוחרים בכל פעם את אותם כושלים ונכשלים, את אותם האטדים ממשל יותם המבקשים כי נחסה בצל אשר הם אינם מטילים. ואולי, רק אולי, בבחירות הבאות נבחר אחרת.
