"מניעת נשירה" - האמת מאחורי הכותרת

נתונים על ירידה בשיעור הנשירה מבית הספר, אותם פרסם לאחרונה משרד החינוך, אמורים להיות ידיעה משמחת, אלא שבשנים האחרונות המטרה מקדשת את כל האמצעים.

היישום של מדיניות "אי הנשרה" מלווה בנשירה סמויה מחד, וירידה תלולה במעמדו של המורה, שאין לו אמצעי אכיפה של נורמות מקובלות, מאידך.

הירידה באחוזי הנשירה אומרת, לכאורה, פחות ילדים שמסתובבים חסרי מעש, ולכן אמורה להיות מקור לגאווה. לכן גם לא אמורה להישאל השאלה, האם מדובר בידיעה טובה? ובכל זאת אעלה את השאלה. לשם כך אנו צריכים להבין מהי נשירה ,מהי מניעת נשירה, כיצד היא נמנעת, והאם מה שעומד מאחורי המספרים הם הצלחה?!

ברצוני להביא את האמת מאחורי הכותרת! בעיני, מה שעומד מאחורי הכותרת, הוא כישלון חרוץ, אסון למערכת החינוך! הכיצד? אתחיל בשאלה: מיהו התלמיד שאינו נושר? האם מדובר בתלמיד החרוץ, השקדן, זה שמגיע לבית הספר בזמן ,זה שמגיע לבית הספר כמעט כל יום, פרט לימי מחלה, זה שממלא אחר מטלות בית הספר? לא ולא!

לעיתים קרובות, כמובן לא תמיד, מדובר בתלמיד שמנעו את נשירתו, תלמיד שצבר שליליים לרוב והמערכת (קרי משרד החינוך ומפקחיו) מתעלמת מכך בגלל "מניעת נשירה", תלמיד המרבה להעדר מבית הספר והמערכת שוב מתעלמת מכך מאותה הסיבה, תלמיד העושה מעשה בריונות, תלמיד היוצא מהכיתה מסיבות שונות ולא חוזר או תלמיד שלא נכנס לכיתה, תלמיד שיכול היה ללמוד מקצוע או ללכת לעבוד, אבל במערכת החינוך מחזיקים אותו בכוח כדי לצאת עם אותם נתוני סטטיסטיים של ירידה ב % נשירה.

השאלה הנשאלת מה משמעות הדברים הנ"ל?!

• המשמעות הראשונית היא שיש נשירה, רק שזו "נשירה סמויה".

• שאין חשיבות להצלחה. תלמיד יסיים את הלימודים גם אם צבר הרבה שליליים. תלמיד לא חייב להוכיח הצלחה בלימודים כדי לעלות כיתה!

• שאין חשיבות להיעדרויות. הרבה תלמידים מסתובבים באופן לא רשמי במקום ללכת ללמוד מקצוע, או במקום ללכת לעבוד.

• שאין חשיבות להתנהגות טובה - דבר הגורם לעלייה ברמת האלימות, כמעט להפקרות.

• המשמעות היא שיש עלייה בחוצפה של ה"תלמידים הטובים", אלה שבעבר לא היו מרשים לעצמם.

• המשמעות היא שיש ירידה תלולה במעמדו של המורה ופגיעה, במוטיבציה שלו, כיוון שאין לו אמצעי אכיפה של נורמות מקובלות. הכל מותר.

• המשמעות היא שהתלמיד הלא נושר יצא "קרח מכאן ומכאן" - יוצא ממערכת החינוך, שממנה לא נשר, ל"שוק העבודה" ללא מקצוע וללא השכלה.

• המשמעות היא שאנחנו מגדלים דור של "תלמידים" מתוסכלים, כיוון שלא עמדו במשימות שמערכת החינוך הציבה להם, ומי כמוהם יודע מה באמת עומד מאחורי המושג של "אי נשירה".

אין בדברי קריאה לזריקת תלמידים ממערכת החינוך! אני לא חושבת שזריקת התלמיד ממערכת החינוך היא הפתרון, אולם אני קוראת בזה למערכת החינוך לשנות מדיניותה. לא עוד סטטיסטיקה של מניעת נשירה, אלא מציאת פתרונות הולמים לתלמידים מתקשים, כגון: החזרת הלימוד המקצועי, החזרת מסגרת הנוער העובד והלומד, תוך פיקוח הדוק על מקומות עבודה המעסיקים נערים/נערות צעירים כך שיהיו נערים/ נערות עובדים הגאים במקצועם, תוך הגדרת מקומות עבודה מועדפים.

יצחק ג'קי אדרי שכתב על המלחמה בעוני, מציע לפעול לצמצום העוני דרך מערכת החינוך תוך שימת דגש על תכני החינוך החיוניים להשתלבות עתידית בתעסוקה האזורית של תלמידים משכבות המצוקה. הוא גם הציע לעודד מפעלים להקים בתי ספר תעשייתיים לילדים הנפלטים ממערכת החינוך, כמו בית הספר של מפעל אורמת והקריה למחקר גרעיני.

אסיים בנימה אישית:

אני מורה במערכת החינוך מעל 20 שנה, אני אוהבת את מקצועי, אוהבת את תלמידי. אני אפילו מרשה לעצמי לומר שאני מורה טובה. יותר מזה, אני רואה בבית הספר הרבה ילדים שהם ילדים טובים, מעריכים ומוערכים, ולאו דווקא בגלל ממוצע הציונים, תלמידים שאני גאה להיות מורתם!!

ובכל זאת בשנים האחרונות אני חשה תסכול, לא כזה אני "מוציאה" על תלמידי, אלא תסכול מהמערכת, תסכול שלא נובע מהמשכורת הנמוכה, למרות שאין לי במה להתגאות גם אחרי השביתה. התסכול נובע ממדיניות משרד החינוך הנוגעת ל"מניעת נשירה" ול"אחוזי זכאות" (זכאות לבגרות בכל מחיר).

אני בתחושה שבשנים האחרונות, המטרה מקדשת את כל האמצעים, ואני בטוחה שהרבה מעמיתי המורים יצטרפו לתחושה הזו. אני לא מאשימה את הנוער, אלא את קובעי המדיניות. המדיניות לרצות את התלמידים וההורים ואת התקשורת (הציבור), והחריגה הלא הגיונית מדרישות נורמטיביות בסיסיות. הנוער מבין את המסר ומתנהג בהתאם!

בסופו של דבר המדיניות הנוכחית של "מניעת הנשירה" בעוכרינו, ואם המדיניות הזו תימשך זה יהיה אסון למערכת החינוך ולכולנו!