זה מתחיל מוקדם בבוקר. הוא פוקח את עיניו הגדולות ומזנק מן המיטה בסערה. יום חדש עומד בפתח אבל מבחינתה נדמה כאילו היום של אתמול עדיין לא נגמר. הוא לא נח לשנייה, קופץ מעניין לעניין, מחליף רצונות ובקשות במהירות האור, והיא אחריו, משתרכת בכבדות עם התיק, הכריך והמחברת, מתחננת בפניו שיעצור לרגע וינשום קצת אוויר.
הקרב הזה כמובן אבוד מראש. המנצחים והמפסידים נקבעו עוד לפני שהוא התחיל, אבל ההצגה חייבת להימשך. והיא נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה בדרך כלל, כשעיניה הטרוטות מביטות בו בתחנונים. לישון, כמובן, זה עניין די מיותר מבחינתו, אך כמחווה מיוחדת וכביטוי של רצון טוב, הוא מוכן לעשות למענה את הטובה האחרונה הזו. "למדנו היום בבית הספר שצריך לכבד את אבא ואמא..." עוד מספיקות שפתיו למלמל לפני שעיניו נעצמות. הוא באמת הדבר הכי יקר בחייה, הילד ההיפר-אקטיבי שלה, אבל המרדף היומיומי הזה כל כך מפריע לה, ולהרבה אמהות אחרות, לעשות מה שאמהות רוצות יותר מהכול: לאהוב את ילדיהן.
המלך החדש
הפרעות קשב וריכוז, או בשמן המדעי ADHD או ADD, המאופיינות בין היתר באימפולסיביות, בתזזיתיות, ובחוסר מנוחה, הפכו כבר מזמן למכת מדינה.
"בעשרים-שלושים השנים האחרונות עלה מספר הפונים לטפל בבעיה במאות אחוזים", טענה ד"ר מירי כץ, מנהלת המכון להפרעות קשב וריכוז בבית החולים תל-השומר, בראיון לעיתון מעריב לפני חודשים ספורים. מנתונים שמפרסמים אגודת ניצ"ן ומשרד החינוך עולה כי כשליש מהילדים המשולבים כיום במערכת החינוך, סובלים מבעיות קלות או קשות בתחום לקויי הלמידה או הפרעות קשב וריכוז.
למרבה השמחה, אחרי אין ספור מאמצים וניסיונות כושלים למצוא תשובה הולמת לבעיה, נדמה היה לרגע שמצאנו סוף סוף את הפתרון האולטימטיבי: המלך החדש של תרופות ההרגעה המודרניות, הריטלין, כבש את העולם בסערה. בהתחלה נתנו אותו רק לילדים שאובחנו כ"מיוחדים", אך אט-אט התברר שכמעט כל אחד יכול להיכנס תחת ההגדרה ה"מיוחדת" הזו, ומספר נוטלי הריטלין גדל מאוד.
השפעתן המועילה של תרופות כמו הריטלין או אחרות בטווח הקצר, אינה מוטלת בספק. אך מעל לתקוות הגדולות שתלו בעבר בתרופת הפלאים החדשה, מרחפים כיום יותר ויותר סימני שאלה. האם אנחנו נותנים מענה אמיתי לבעיה, או רק מטאטאים אותה מתחת לשטיח? האם אנו נוגעים בשורש העניין או מגרדים רק את השוליים החיצוניים ביותר שלו? מה יהיו ההשפעות לטווח ארוך על הילד, ובעצם על דור שלם שהופך להיות תלוי יותר ויותר בתרופות הרגעה כימיות? ומה בעצם גורם לכך שבדורנו, יש עליה כה משמעותית בממדי התופעה?
הדרכים הידועות
נתחיל מהסוף. כל דור שנולד לאוויר העולם נושא עימו מטען פנימי הכולל את כל ההישגים, האכזבות, הרצונות וההתפתחויות שהיו מנת חלקו של הדור שקדם לו. כותב על כך בעל הסולם במאמר השלום: "מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות מעת תחילת הבריאה, כמו דור אחד שהאריך את חייו כמה אלפי שנה". כתוצאה מכך, נמצאת האנושות בתהליך מתמיד של שדרוג איכותי. מספיק לראות באיזו טבעיות ילדינו מתחברים לטכנולוגיה, כדי להבין שהם הרבה יותר מפותחים מאיתנו ושאם רק ניתן להם את ההזדמנות, הם ישאירו אותנו, ה"זקנים", הרחק מאחור.
אך זו רק דוגמא קטנה, כי עם כל הכבוד למשיכה שלהם לחידוש הטכנולוגי האחרון, לדור הזה יש צורך עמוק בהרבה, צורך שאנחנו בכלל לא מודעים אליו. הילדים של היום לא מוכנים יותר לפסוע בשקט בנתיב המוכר של בית ספר - רכישת מקצוע - משפחה - ילדים. בתוכם בוערות שאלות כמו: מה יוצא לי מכל זה? בשביל מה ללכת לבית הספר? בשביל מה לפתח קריירה? להקים משפחה?
ואכן, מנקודת מבטנו המוגבלת, נדמה לנו לפעמים שלכאורה משהו לא בסדר איתם, שהם איבדו את הכיוון. קשה לנו מאוד לקבל את העובדה, שילדי המאה העשרים ואחת רואים נכונה, והבעיה האמיתית נמצאת דווקא אצלנו.
הילדים האלה מרגישים בצורה טבעית, פשוטה ועמוקה את מה שאנחנו, המבוגרים, יכולים רק לתאר במילים שכלתניות. עמוק בתוכם, מוטבעת הידיעה שלא ניתן לפתור את בעיות העולם בדרכים הישנות שבהן צעדנו אנחנו. הם רואים את העולם האגואיסטי הקר שבנינו כאן, ומתקשים להבין מדוע גם הם צריכים לקחת בו חלק.
להיות אדם
בלית ברירה, אנו נאלצים לכבול את ידיהם באזיקים, ולכלוא אותם בתוך מסגרות לימוד נוקשות כדי שלא יברחו לנו. מנסים להרגיע ולשכנע אותם שיהיה להם טוב שם, בבית הסוהר הזה שיצרנו לעצמנו. אך הם מצידם כבר מבינים שצורת הקיום הזו לא יכולה להביא שמחה אמיתית לאדם.
הקושי לבטא את הפער העצום בין התחושה הפנימית המפותחת לבין התמונה החיצונית המעוותת, גורם לילדים אלה להתפרץ, לצעוק ולעיתים אף לנהוג באלימות. הם יושבים בכיתה ואינם מסוגלים להתרכז במה שמלמדים אותם, כי מה שמלמדים אותם לא קשור למה שהם רוצים באמת. אז מה הפלא שחלק מהם נאטם בתוך המעגל החברתי המצומצם שמספק לו המחשב האישי, או מחפשים מפלט באלכוהול ובסמים?
וזאת בדיוק הבעיה. מערכת החינוך מנסה לנהל את המערכה הבאה עם כלים של המערכה הקודמת. בתי הספר מכשירים את הילד להיות בעל מקצוע יעיל, טכנוקרט מיומן, אבל כבר מזמן אינם מתיימרים לחנך. הם מנסים להקנות לילד כלים שבעזרתם יוכל להמשיך את חייו כאיש היי-טק, עורך דין, רואה חשבון או פרסומאי מצליח. אבל הוא כבר שייך לדור אחר, חדש, ומה שהיה טוב בשבילנו, כבר ממש לא מספיק בשבילו.
אז אולי, רק אולי, במקום להוביל אותם בפרוזדור מרופד בקירות עבים של ריטלין, אנו צריכים לאמץ זווית חשיבה חדשה? לנסות לחנך את הנער לפי דרכו ולא לפי דרכנו? במקום לנסות להתאים אותם לתבניות שלנו, לחפש דרכים להתאים את החינוך ואת תוכנית הלימודים לרצונות ולדחפים החדשים של הילדים?
כדי להתחיל ולהניע שינוי אמיתי בחינוך עלינו לשלב במערכת החינוך תכנים שמסבירים לילדים את מה שהם כבר מרגישים עמוק בליבם; שכולנו קשורים ותלויים זה בזה כמו תאים בגוף אחד, ושעלינו לחיות באיזון עם התכונה האמיתית של הטבע, תכונת האהבה והנתינה.
מובן שיש מקרים שבהם נחוץ להיעזר בריטלין כדי להקל על התהליך, אך במקביל לכך עלינו לחשוב גם כיצד להפוך את הילד ל"אדם", ולא רק לעורך דין, רופא, או איש עסקים מצליח. להיות "אדם", לפי חכמת הקבלה, פירושו להיות דומה לטבע העליון, כלומר לפעול באיזון מלא עמו. אפשר כמובן לנסות להרדים את הילדים, אך אי אפשר להרדים את הבעיה עצמה.
לכן ספרי הלימוד החדשים צריכים להתמקד הרבה פחות בנתונים יבשים והרבה יותר ב"הוראות הפעלה לחיים". עליהם להסביר לאדם הקטן על הטבע שלו, על תפקידו בחברה ובעיקר על כך שלחייו יש תכלית. והילדים - הם יקבלו את זה בצורה טבעית. הם הרבה יותר בשלים ומוכנים לכך מהוריהם.
אנחנו דור מתוקן
המשבר החינוכי שאותו אנו חווים כיום אינו מקרי כלל וכלל, והוא רק פיסה קטנה ממשבר רחב ועמוק שפוקד את האנושות. הוא בא כדי להראות לנו עד כמה העולם שבנינו הפוך מזה שעליו חלמנו בילדות, ועד כמה חשוב שנתחיל לעשות משהו כדי לתקנו.
דווקא הדור החדש הוא זה שמסוגל להביא את השינוי המיוחל. הוא, יותר מכולם, קולט ומרגיש את הקשר הפנימי שקיים בין כל חלקי הבריאה, ובעל יכולת לחבר אותם שוב לאחדות אחת. הילדים של היום מוכנים בצורה טבעית לחשוב גלובאלית. ראו באיזו קלות הם שוחים בתוך מערכות התקשורת החברתיות של העולם המודרני, כמו דגים בתוך המים. מה שחסר להם כמובן, הוא רק ידיעת התכלית של נהר החיים המופלא הזה, להבין לאן הוא זורם, ולאן הוא מוביל אותנו באמת.
הילדים האלו הם העתיד, ולא רק שלנו. בעוד כמה שנים הם יהיו המחנכים של הדור הבא. אם נאפשר להם להתחנך נכון ולפי נטייתם הטבעית, נגלה את כוח התיקון הנפלא שחבוי בתוכם, ונבטיח גם את עתידם של הדורות הבאים.
