הערות למחרת הבחירות

ראיתי בטלוויזיה את נאומה של שרה פיילין בוועידת המפלגה הרפובליקנית והתרשמתי לטובה. היא דיברה היטב, עם הומור ותחכום, ומה לעשות - היא אשה יפה. אלא שבזה פחות או יותר הסתכמו היתרונות שלה.

נכון שההתקפות על חוסר נסיונה היו חסרות יושר, שכן לאובמה אין הרבה יותר ניסיון מאשר לה. אם כבר, אז פיילין לפחות ניהלה משהו בימי חייה; אובמה לא ניהל את אלסקה ואפילו לא עיר קטנה באותה מדינה רחוקה. ונכון שיֶדע אפשר לרכוש, ושוב: אני לא בטוח שאובמה יָדע לפני שנתיים על מדיניות חוץ הרבה יותר מאשר פיילין. אבל היא הסתבכה ביותר מדי שטויות: הפיטורים של גיסה לשעבר, הגשר לשום מקום, תקציב הלבוש ועוד. והתקשורת, שנטתה ברובה הגדול לאובמה, מיררה את חייה.

בכלל נדמה, שאיכשהו למועמדים רפובליקנים יש נטייה ליפול עם הסגנים שלהם. ג'ורג' בוש האב בחר את דן קווייל ורץ איתו פעמיים, למרות שהאיש קנה לעצמו במהירות רבה מוניטין מוצדקים של, ובכן, טיפש. ג'ורג' בוש הבן לקח את ריצ'רד צ'ייני, מה שנראה לכאורה כבחירה טובה, אבל כאן הסתבר שמדובר באדם קיצוני וחסר אחריות (שלא לדבר על התקרית בה ירה בשוגג באחד מחבריו לציד והפך לבדיחה בכל אמריקה).

ובכל זאת, יש משהו חיובי בבחירה של פיילין. היא אומנם לא הייתה האשה הראשונה המועמדת לסגן נשיא (קדמה לה ג'רלדין פרארו, שהפסידה לצידו של וולטר מונדייל ב-1984), אבל העובדה שבאותו קמפיין שתי נשים מילאו תפקיד מרכזי - השנייה היא כמובן הילארי קלינטון - מלמדת שארה"ב עוברת שינוי גם בתחום המגדרי. אולי אחרי שנחצה המחסום של נשיא שחור, תהיה בעתיד גם נשיאה.

ב-1960 ניצח ג'ון קנדי, סנטור בן 43, כריזמטי אך חסר ניסיון, את סגן הנשיא הוותיק ריצ'רד ניקסון בן ה-57. ביל קלינטון נבחר לנשיא ב-1992 בהיותו בן 46, כאשר ניצח את הנשיא ג'ורג' בוש בן ה-68. כעבור ארבע שנים קלינטון אומנם כבר היה בן 50, אך הרפובליקנים הציבו מולו את בוב דול בן ה-70 והתוצאות ידועות. אגב, סיסמת הרפובליקנים אז הייתה Dole in '96, והדמוקרטים השיבו: Dole is 96. והפעם: ברק אובמה בן ה-47 מביס את ג'ון מקיין בן ה-72.

כמו לכל כלל, גם לזה יש יוצא מן הכלל. ב-1980 היה רונלד רייגן בן 69 וניצח את הנשיא ג'ימי קרטר בן ה-56. אבל זהו כלל המעיד על הכלל, כי קרטר היה אחד הנשיאים הגרועים בהיסטוריה של ארה"ב. לכן ניתן לומר, שכאשר אמריקה צריכה לבחור בין שני מועמדים שהפרש הגילאים ביניהם כה בולט, סביר להניח שהיא תלך עם הצעיר.

לפיכך, למקיין לא היה יותר מדי סיכוי מלכתחילה. הוא ניסה לאזן על-ידי צירופה של שרה פיילין, אבל על זה נדבר בעוד רגע. הוא לא יכול היה להשתחרר מצילו של ממשל בוש, המפולת בוול סטריט הוסיפה את שלה והסוף ידוע. מדוע אם כן הוא היה המועמד הרפובליקני? אולי משום שרק כאשר היה מאוחר מדי התברר, שמולו יתמודד אובמה ולא הילארי קלינטון בת ה-60.

אתמול כבר ציינתי את השמרנות האמריקנית, והנה מתברר שגם כאשר היא נפרצת - זה לא מושלם. תסתכלו על מפת האלקטורים: הדרום, מעוז העבדות בעבר ואזור של לא מעט גזענות בהווה, הלך כמעט כולו עם ג'ון מקיין. מדינות גדולות כמו ג'ורג'יה, טנסי וטקסס עדיין לא בשלות כנראה להצביע למועמד שחור.

אפשר אומנם לטעון, שהפסד של אובמה קשור לצבע עורו בדיוק כמו נצחונו, כלומר - שאין שום קשר. יכול להיות שזה נכון; מנתחי התוצאות יספקו את התשובות בימים הבאים. אך די להביט בסדרות הטלוויזיה העלילתיות האמריקניות כדי להבין, שהגזענות חיה וקיימת ובועטת.

במקרה הזה, לא סדרות הריאליטי משקפות את המציאות, משום שהמפיקים דואגים לאיזון כך שלא יואשמו בהעדפות גזעניות. לעומת זאת, בסדרה כמו "חוק וסדר" יש מדי עונה לפחות פרק אחד, בו השאלה הגזעית עולה על הפרק ומשליכה על מערכת אכיפת החוק - וזה בניו-יורק הקוסמופוליטית, לא בדרום עם עברו המפוקפק.

בני שאל אותי הבוקר כמה זמן יקח עד שאובמה יירצח בידי גזען לבן. אני לא חושב שזה יקרה - יש לו רוב יפה גם בין הלבנים ואבטחה הדוקה - אבל תזכרו שרק לפני שבוע נעצרה כנופייה שתכננה לעשות זאת. אמריקה של 2008 בהחלט עשתה צעד גדול קדימה, אבל נותרה לה עוד דרך ארוכה.

משימתו של מקיין הייתה בלתי אפשרית גם משום שהוא נאלץ לבחור באסטרטגיה בלתי אפשרית. מודע היטב לכך שג'ורג' בוש הוא הנשיא הכי לא פופולרי בהיסטוריה (עם תמיכה של בערך 25%), מקיין עשה ככל יכולתו להתנתק ממנו. בוש לא הופיע בוועידה הרפובליקנית ולא גויס כלל לקמפיין, מצב חסר תקדים ככל שזכרוננו מגיע.

מצד שני, מקיין היה חייב לנצח במדינות בהן ניצח בוש ב-2004, או להעביר לצידו מדינות בהן ניצח ג'ון קרי כדי לאזן הישגים צפויים של אובמה. הוא היה חייב ללכת בלי ולהרגיש עם. דואליות כזו לא יכולה לעבוד. בוש ניצח באותן מדינות בשל הקו שייצג, אך כעת הקו עימו זוהה היה וול סטריט ועירק. התוצאה הייתה שמקיין איבד את פלורידה, קולורדו, ניו מכסיקו, נבאדה, וירג'יניה, אוהיו ואייווה; הוא לא הצליח לזכות בשום מדינה בה ניצח קרי. מקיין הפסיד בבחירות; בוש הובס בהן.

אחד מיועציו של אובמה אמר הלילה, שאין סיבה שאירן, ונצואלה ואל-קאעידה יהיו אויבים של ארה"ב. זוהי אמירה מסוכנת, משום שהיא משקפת במקרה הטוב תמימות מוחלטת, ובמקרה הרע - בורות תהומית.

אירן ואל-קאעידה הן אויבות של ארה"ב מטעמים דתיים אידיאולוגיים. אירן היא מדינה עשירה בזכות מכירת הנפט לעולם הכופר שארה"ב מנהיגה, ואוסמה בן-לאדן התעשר בדיוק באותה צורה. ארה"ב לא כבשה מהם אף סנטימטר מרובע. אבל האייתוללות ובן-לאדן סבורים שהיא צריכה להיעלם מעל פני האדמה, משום שהיא מדינה נוצרית חילונית וקפיטליסטית. אז על איזה בסיס אפשר לדבר איתם?

אצל הוגו צ'אבז בוונצואלה, השנאה לארה"ב אידיאולוגית לא פחות, בשל תפיסתו המרכסיסטית וכנראה גם בשל בעיות נפשיות לא קלות. גם ונצואלה היא יצואנית נפט גדולה וגם היא נהנית מהסחר החופשי ומהשגשוג שהביא הקפיטליזם. לפיכך, גם איתו קשה לראות איך אפשר לדבר.

ניתן לקוות, שאובמה ואנשיו יתפכחו מהר ככל האפשר מהאשליות הללו. אחרת, יהיה רע מאוד לארה"ב - ורע מאוד לעולם.

בואו נסתכל לרגע על עוד כמה מירוצים שאצלנו לא זוכים להתייחסות. 11 מושלי מדינות עמדו לבחירה, מתוכם נבחרו שבעה דמוקרטים - אחד יותר מאשר בפעם הקודמת. הבחירה למושל היא מאוד מקומית ואישית, והעובדה שאובמה סחף את אמריקה, לא הועילה בהכרח למפלגתו במישור המדינתי.

היו גם שורה של משאלי עם, ובחשובים שבהם קשה להצביע על הפיכתה של אמריקה לליברלית מובהקת ונטישת השמרנות הרפובליקנית. באריזונה ובפלורידה הוטל איסור על נישואי הומוסקסואלים, בקליפורניה הרוב נכון לעכשיו נוטה גם הוא בכיוון הזה ובארקנסו הוטל איסור על אימוץ ילדים בידי זוגות חד-מיניים.

לעומת-זאת, המצביעים בקולורדו דחו הצעה לקבוע שהחיים מתחילים מרגע ההתעברות וכך להקשות על הפלות, ובקליפורניה נראה שתידחה הצעה להגביל הפלות. המצביעים במישיגן אישרו למכור מריחואנה לצרכים רפואיים ולערוך מחקרים רפואיים בתאי גזע.

המסקנה: ארה"ב עודנה מדינה רבת פנים ורבת דעות. וטוב שכך, כי זהו פרצופה של דמוקרטיה בפעולה.

מצד שני, המפולת הרפובליקנית לא הייתה כל כך איומה כפי שמן הסתם חששו שם. לדמוקרטים היה רוב בקונגרס עוד קודם והם הגדילו אותו, אך לא בצורה מלאה. עם זאת חשוב לומר, שלבוחר האמריקני יש בדרך כלל נטייה לחלק את מוסדות השלטון בין שתי המפלגות, מה שלא קרה הפעם. סביר להניח שיהיה לפחות תיקון חלקי כבר בעוד שנתיים, בבחירות לבית הנבחרים ולשליש מהסנאט.

נכון לכתיבת שורות אלו, הדמוקרטים עלו מ-51 סנאטורים ל-56. הם רצו להגיע ל-60, המספר שיאפשר להם לנהל את הסנאט כראות עיניהם ולמנוע פיליבסטר רפובליקני; המטרה הזו לא הושגה. בבית הנבחרים עולה הרוב שלהם מ-233 מול 199 ל-247 מול 167 עם 24 מירוצים שטרם הוכרעו. כלומר: ניצחון יפה אבל לא מוחץ מדי.

זה אומר שלאובמה יהיו חיים קלים בקונגרס, אבל רק יחסית. במקרים רבים חברי קונגרס אינם מצביעים בהכרח לפי קווים מפלגתיים, אלא לפי אינטרסים נקודתיים שלהם ושל בוחריהם, או לפי אמונתם האישית. וכאמור, אובמה יכול לבנות על הרוב הזה רק לשנתיים הקרובות; אחר כך הכל פתוח.

בחישוב הקולות - לא האלקטורים - הניצחון של אובמה מכריע אבל לא מוחץ. נכון להבוקר, התוצאות הן 52%-47% לאובמה. זה אומר שני דברים. האחד: הסקרים שניבאו יתרון של 9% ואפילו 11% לא היו נכונים, למרות שהמגמה הכללית הייתה מדויקת וגם תחזית האלקטורים בדרך כלל קלעה.

השני והמשמעותי יותר: אובמה לא יוכל לטעון שכל המדינה איתו, וזה חשוב וחיובי אפילו בשבילו. בנאום הניצחון שלו דיבר אובמה על כך שזוהי אמריקה של כולם, וגם מקיין הדגיש שהנשיא הוא של כולם. זה יפה ברמת ההצהרות. כעת חשוב לראות, האם אובמה באמת יפעל כדי שיהיה נשיא של כולם, כדי שגם הדרום יקבל אותו. כעת הוא ייבחן במעשים.

בעונה האחרונה של הסדרה "הבית הלבן", מנצח חבר קונגרס דמוקרטי, צעיר והיספאני את הסנטור הרפובליקני המבוגר. מזכיר לכם משהו? אלא ששם, מאט סנטוס ממנה את ארנולד ויניק לשר החוץ בממשלו. קשה לראות שהפעם המציאות תשתווה לדמיון.