העיקר הבריאות? לא בישראל

במאבק הבחירות שהעלה את הנשיא האמריקני החדש ברק אובמה לשלטון עמד נושא הבריאות במקום מרכזי ביותר. אובמה הציג אג'נדה ברורה עם חזון של שינוי מדיניות הבריאות הלאומית. על-רקע המשבר הכלכלי והצטרפותם של מיליוני מובטלים חדשים לשורות חסרי הכיסוי הרפואי, אין אמריקני שאינו מבין כי מערכת הבריאות חייבת להיות בראש מעייניו של הממשל החדש.

לטוב ולרע, ישראל אינה אמריקה. אומנם כמעט שאין אזרח ישראלי שאינו מכוסה בביטוח הבריאות הממלכתי. אולם כאשר מגיעה השעה שבה האזרח נזקק למערכת הבריאות, הוא נתקל לא פעם במכשלות, בביורוקרטיה ובמחסור בתקנים שמונעים ממנו לקבל את הטיפול המגיע לו ואף מסכנים את בריאותו. ישראלים מורגלים באמירה הנדושה "העיקר הבריאות", אך משום מה אינם תובעים ממנהיגיהם להעלות את הנושא על סדר היום הלאומי.

דומה שנושא הבריאות שוב אינו מטריד כלל את מנוחת הבוחרים ועוד פחות מכך את המבקשים להיבחר. לפני פחות מעשור עוד היה עניין כלשהו בתחום הרפואה, והובטח לנו פתרון ראוי ל"זקנה השוכבת במסדרון בית החולים". אבל למרות שפתרון כזה לא נמצא עדיין, במשך שלושה שבועות של תעמולת בחירות האג'נדה הביטחונית כיכבה כמעט בבדידות מזהרת בוויכוח הפוליטי. אולי משום שבתחום הביטחון אפשר להביא רעיונות של "זבנג וגמרנו" מכל הכיוונים האפשריים - מה שלא יפתור שום בעיה בעולם הבריאות.

רוב אזרחי ישראל אינם מודעים לשורה של בעיות יסוד חמורות המעיקות על מערכת הבריאות שלהם. נביא כמה מהן כדוגמה:

• מסתמן מחסור חמור ברופאים בשנים הבאות. כבר כיום, רוב הישראלים הזקוקים לרופא מומחה נדרשים לחכות שלושה שבועות (!) בממוצע לקביעת תור ראשון. עדיין לא הוצגה תוכנית השקעה רב-שנתית להתגברות על המחסור ברופאים. אין החלטה על בית ספר חמישי לרפואה, לא ברור אם יוקם ומי אחראי על הקמתו. ובקרוב נרד אל מתחת לרף של 3 רופאים ל-1,000 נפש;

• יש כשלים חמורים בתקצוב סל תרופות מצילות חיים והתרופות לשיפור איכות החיים. לא קיימת התחייבות לגידול תקציבי רב שנתי. במצב הנוכחי לא מתבצע תיאום תקציבי מלא לא על-פי הגידול באוכלוסיה ולא על-פי ההתקדמות הטכנולוגית ברפואה;

• 12% מתושבי ישראל מוותרים על תרופות או טיפולים רפואיים בגלל המחיר. יש ליצור מנגנון להורדת ההשתתפויות האישיות לרכישת תרופות;

• אין לציבור כתובת בנושא הרשלנות הרפואית. מספר התביעות עלה תוך 15 שנה ב-1,500% - ועדיין אין נתונים ממשלתיים מוסמכים על היקף הבעיה וחומרתה;

• מערך הבריאות כולו סובל מהיעדר שקיפות ומערכות מדידה ובקרה ראויות. אין כלים להשוות בין נותני השירותים - קופות החולים ובתי החולים. אין לרשות האזרח מערכת אובייקטיבית שתייעץ לו באיזה קופת חולים כדאי להיות חבר ובאיזה בית חולים כדאי להתאשפז לצורך פרוצדורה או טיפול אלקטיבי;

• יש מחסור חמור בהשקעה בתוכניות מניעה וברפואה ציבורית;

• היעדר תוכנית ותקציב רב-שנתי לטיפול בחולים כרוניות;

• המדינה אינה מתמודדת כראוי עם האשפוז הסיעודי והפסיכיאטרי.

גם כשהתותחים רועמים וטילים נופלים - מחלות, תאונות ושאר צרות בריאותיות אינן מרפות, ומספר הנפגעים מהן גדול בהרבה ממספר קורבנות מעשי האיבה בשנים האחרונות. ייתכן שאין לבוא בטענות אל מפלגות פוליטיות: להן נוח לעסוק במה שמצטלם היטב ויכול להביא דיבידנד מיידי. יש ויש לתמוה על ציבור המצביעים המניח למפלגות לחמוק מתשובות כואבות. לפחות כאן נכון ללמוד מהדוגמה האמריקנית אשר גם בשעת משבר כלכלי מהקשים שידעה אי פעם, בחרה לעצור ולעסוק גם בבריאות.