פרשת השבוע נקראת למחרת חג השבועות ומן הראוי להתבונן שוב בקשר שבין החג הזה לפרשה הזאת, פרשת נָשֹׂא. נתחיל בחג שכן הוא מגיע אלינו קודם: חז"ל (שבת פ"ח/ב, פ"ט/א) מספרים כי כאשר עלה משה למרום, ככתוב (שמות י"ט): וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹקִים, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו? ענה להם שבא לקבל את התורה. זה לא מצא חן בעיניהם וטענו שזה לא צודק לתת לבני אדם את התורה שבה משתעשע הבורא יתברך מאות דורות קודם שברא את העולם. אמרו (תהלים ח' ה'): מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ? התורה צריכה להישאר בשמים, במימד הרוחני (שם, שם ב'): ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל הָאָרֶץ; אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ, עַל הַשָּׁמָיִם.
הקב"ה ביקש ממשה שיסביר למלאכים מדוע התורה צריכה להינתן דוקא לבני אנוש ולא לדרי מעלה. משה חשש מעוצמתם הרוחנית של המלאכים, שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, למרות הכל אני עדיין גשמי, הם רוחניים ואין ביכולתי להתמודד עמם. הקב"ה הרגיע אותו, אמר לו אחוז בכסא כבודי והשב להם. כדרכו של יהודי טוב, השיב להם בסדרה של שאלות, אבל קודם הוא פונה לבעל הבית: אמר לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי - מה כתיב בה, "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"; אמר להן, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?! ועוד דבר, כתוב בעשרת הדברות "לא יהיה לך אלהים אחרים" מה נוגעת לכם הוראה זו, האם "בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים" ועלולים לספוג מהם השפעות שליליות?
עד כאן מתייחסות תשובותיו של משה לשתי הדיברות הראשונות שמייצגות את התורה כולה, שכן "אנכי" זה שורש לכל מצוות עשה ו"לא יהיה לך" זה שורש לכל מצוות לא תעשה. אלא שזה לא מספיק, כי עדיין אפשר לטעון שהתורה נעלית מאוד ועל כן אינה אמורה להתערב בעניינים הגשמיים. כמו שאמרו המלאכים, תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. להאמין בה' יתברך ושלא לעבוד אלילים - זה בסדר, אבל למה להתערב בפרטים הקטנים של חיי היומיום? על כן ממשיך משה ומשיב למלאכים: שוב מה כתיב בה, "זכור את יום השבת לקדשו" כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה "לא תשא" משא-ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?
מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (בפסוק האחרון של אותו פרק בתהלים): ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל הָאָרֶץ. ואילו תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם - לא כתיב. בתשובתו של משה למלאכים ניתן לזהות התייחסות לשלושה מרכיבים מרכזיים בעבודת ה' הנדרשת מיהודי: קיום מצוות שהן חובת הגוף - מצוות עשה כגון שבת וכיבוד הורים, מצוות לא תעשה המצריכות זהירות יתרה מפיתויי היצר הרע, וסכנת ההתבוללות בין העמים - עבודה זרה. לעומת זאת, למלאכים אין גוף ועל כן, עבורם אין שום משמעות למצוות המעשיות שבתורה. למלאכים גם אין יצר הרע, אז אין חשש שיעשו עבירות. וכן, מקומם של המלאכים הוא בשמים, אינם חיים בין עובדי עבודה זרה ואין חשש שילמדו ממעשיהם הרעים.
אצל יהודי, אהבת ה' היא עניין טבעי. קיבלנו את זה בירושה מאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, ואין לנו שום בעיה לבטא אהבה זו בדרכים ובהזדמנויות שונות, בקיום מצוות עשה, כל אחד כפי יכולתו וכמידת הבנתו. הבעיה היא שיש בנו גם יצר הרע המפתה אותנו לעשות, לדבר ולחשוב דברים שהם מנוגדים לרצון ה', ובכך מתעמעמת אהבת ה' שלנו ומתחלפת באהבות זרות, שעיקרן מילוי תאוות הגוף והנפש הבהמית. והעובדה היא שגם במצב כזה לא מרגישים נפרדים מהבורא יתברך ואפילו לא שמפסיקים לאהוב אותו ח"ו. אוהבים את הקב"ה ולכן מקיימים מצוות עשה כגון מתן צדקה, כיבוד הורים, נרות וקידוש בשבת, שמחה בחגים וכדומה, אבל אוהבים גם דברים אחרים מענייני עולם הזה ואפילו מתמכרים להם, בלי להרגיש בסתירה שבין האהבות.
וזה עלול להימשך ולהידרדר עד לסף עבודה זרה ר"ל, ואף מעבר לסף, שהרי עדיין בין הגויים אנו חיים. והחיים שלהם, הטובים והנוצצים לכאורה, קורצים לנו ומפתים לטעום קצת ה' ישמור. ומכיוון שהתמכרנו לאהבות זרות, כבר אין לנו בעיה להיסחף עוד קצת. שהרי מה כבר ההבדל - כולנו בני אדם וכולם מתכוונים לטוב, הלא כן?! ובכן, אולי מתכוונים לטוב, אבל הדרך להגיע לטוב היא אחת בלבד והיא נתונה בתורה הקדושה הנקראת 'טוב' (משלי ד): [ב] כִּי לֶקַח טוֹב, נָתַתִּי לָכֶם; תּוֹרָתִי, אַל-תַּעֲזֹבוּ.
מקבלים את התורה ומתנשאים
לקראת מתן תורה במעמד הר סיני נדרשנו להכשיר את עצמנו לקבלת התורה (שמות י"ט): [י] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. [יא] וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי. הקדושה אומנם יורדת אלינו מלמעלה, מהקודש העליון, אבל כדי לזכות בה - צריכים גם הכנות למטה, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. שִׂמְלֹתָם הן הלבושים שלהם ובפשט הכוונה היא שיטבלו במקוה ויטבילו גם את בגדיהם, כך שיהיו טהורים מספיק כדי שהקדושה היורדת מלמעלה תוכל לשרות עליהם. הלבושים מייצגים את לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה, ואותם יש לטהר כדי להכשיר עצמנו לקבלת התורה. עבודה זו עשינו במהלך ספירת העומר, מפסח עד שבועות, כאשר בכל שבוע התמקדנו בתחום אחד, מדה אחת בנפש, להכשיר אותה כנ"ל.
וכדי שלא נטעה לחשוב שארוע חד פעמי, גדול ומרשים ככל שיהיה - כגון מעמד הר סיני, די בו כדי להשאיר אותנו בתחום הקדושה לעולם - באה פרשת השבוע, שהשנה אנחנו קוראים אותה כבר למחרת קבלת התורה ומלמדת אותנו שכדי להישאר בקדושה, צריכים להתאמץ. זה מתחיל בהוראה (במדבר ד'): [כב] נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. מדובר במפקד של שבט לוי. בסוף הפרשה הקודמת קראנו על המפקד של בני קהת: [ב] נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי--לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם. בני קהת היו מופקדים על נשיאת ארון הקודש, השולחן, המזבח, המנורה, [ד] זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי-קְהָת, בְּאֹהֶל מוֹעֵד--קֹדֶשׁ, הַקֳּדָשִׁים. ממילא יכלו להרגיש מקושרים לקדושה כל הזמן, כי באביזרי הקודש עסקו תמיד.
קהת היה הבן השני של לוי (שמות ו'): [טז] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-לֵוִי, לְתֹלְדֹתָם--גֵּרְשׁוֹן, וּקְהָת וּמְרָרִי (...) אבל במשימות שהוטלו על שבטו, מעמדו היה הבכיר. גם אהרון ומשה היו נכדיו כך שזכה לכהונה וגם לנשיאת כלי הקודש. לעומת זאת, גרשון שהיה הבכור קיבל משימה פחותה יחסית: [כה] וְנָשְׂאוּ אֶת-יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, מִכְסֵהוּ, וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר-עָלָיו מִלְמָעְלָה; וְאֶת-מָסַךְ--פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד. כו וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת-מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר, אֲשֶׁר עַל-הַמִּשְׁכָּן וְעַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם, וְאֶת-כָּל-כְּלֵי עֲבֹדָתָם; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם, וְעָבָדוּ. בנסיבות אלה, הוא עלול היה להרגיש דחוי, כנגזר משמו, גֵּרְשׁוֹן, מישהו שמרגיש מגורש. על כן מתקבל ביחס אליו ציווי מיוחד, נָשֹׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם, לא רק בני קהת זוכים לנשיאת ראש, גם בני גרשון זוכים. כי העיקר הוא לעשות את רצון ה' כרצונו, ולא משנה אם זה בנשיאת הארון או בנשיאת יריעות המשכן.
לתודעה כזאת ניתן להגיע רק לאחר שזוכים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, וממשיכים לקבל אותה בכל יום מחדש, ממשיכים בטיפוח אהבת ה' על-ידי קיום מצוות עשה וזהירות מכישלון במצוות לא תעשה, שכן זו הדרך להימנע מנפילה באהבות זרות. והמחשה לסכנה הזאת אנחנו מקבלים בפרשת סוטה, הכלולה גם היא בפרשת נשא (פרק ה'): (...) אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. מדובר באישה שאוהבת את בעלה, אבל אוהבת גם לבלות עם אחרים, ה' ישמור. בהחלט ייתכן שבהתחלה לא היו כוונות רעות משום צד, אבל נסחפים כידוע. במקום לטפח את אהבת ה', מטפחים את מה שעושה לי טוב וזה, כאמור, בהכרח מרחיק אותנו מהקב"ה, עד כדי בגידה ר"ל.
ומה יעשה מי שמרגיש שאין לו כוח להתגבר על תאוות עולם הזה, תאוות שהוא יודע כי התמכרות להן תרחיק אותו מריבונו של עולם חלילה? על כך באה העצה פרק ו'): (...) אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַה'. [ג] מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כך במשך שלושים יום לפחות, הוא חי בפרישות מהנאות מיותרות שמציע העולם הזה ומתרכז בשמירה על קדושתו, [ח] כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לַה'. קדושה זו אינה מחייבת אותו לפרוש מאשתו חלילה, ואף אינה מתירה לו זאת. היא כן מחייבת אותו להתרחק מבתי מרזח ודומיהם, ואפילו משדה שנטועים בו ענבים וכן להתרחק מבתי עלמין, שכן אסור לו להיטמא למת.
בתקופת נזירותו הוא ממלא בדקדקנות את הציווי וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, טיהור מלא של מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, באשר עליו להיזהר אפילו מלהתקרב למקום בו הוא עלול להיכשל בהפרת נזירותו, אם בשתיית יין ואם בטומאת מת. קבלת נזירות היא צעד קיצוני שמתאים למקרים בודדים. הדרך הנכונה היא אותה דרך שעשינו בחמישים הימים האחרונים, התקדמות הדרגתית ועקבית של טיהור הלבושים, לבושי הנפש שלנו, עד שזוכים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, ומיד זוכים גם לגאולה האמיתית והשלמה.
