התקדמות במבוי סתום

וזו בדיוק הנקודה לעצור ולבחון מה עדיף לנו. מצדדי פתרון שתי המדינות יאמרו בוודאי כי אנו אלה שצריכים לשאוף אליו לטובתנו, כי אחרת ברבות הימים אנו נהיה נתונים ללחץ אחר - לא שתי מדינות אלא מדינה אחת לכל אזרחיה שבה אנו עלולים להיות מיעוט. אך האומנם על-ידי הקמת מדינה נוספת ניחלץ מהצרה הזו, או שנגזור על עצמנו צרה חמורה יותר? הלא גם אם נניח כי הערבים יסכימו מטעמים טקטיים לוותר על טענת השיבה לגבולות המדינה היהודית, הקמת מדינה נוספת לצידנו תחזיר אלינו את הדרישה הזו כבומרנג. עמדתי על כך כבר במאמר קודם שלי [ראה מאמר משמאל]. אסביר בקצרה כי מיליוני הפליטים שיידחסו אל המדינה החדשה והבעיות הביטחוניות וההומאניטאריות שייווצרו עקב כך יחזירו את הדרישה לשולחן. לא כל שכן כאשר ברור כעת כי המדינה החדשה שהם דורשים אינה מהווה תחליף לטענת השיבה שעליה אין הם מתכוונים לוותר. הם אינם מוכנים להשאיר שום אפשרות תיאורטית לכך שהיישות הציונית לא תיחרב.

כעת, משברור לנו שההתקדמות בתהליך מיועדת רק כדי לקבל מאיתנו עוד ויתורים ללא תמורה, וכי פתרון שתי המדינות, לפחות כפי שרוב העולם מבין אותו, אינו רצוי לנו, מה בכל זאת ניתן לעשות למען השלום? התשובה היא - עמידה על הדדיות, ודרישה לוויתורים גם מהצד השני. אנו קיבלנו זה עתה את הזכות של הצד השני למדינה שתהיה רק שלו, פעם נוספת לאחר שממשלות קודמות שלנו כבר עשו זאת. עלינו לעמוד על כך שכעת גם הצד השני חייב לקבל את זכותנו למדינה שתהיה רק שלנו. המתווכים "ההוגנים" שלנו יתפלצו משום שברור להם שדרישה כזו תתקע את התהליך. הוכחנו כבר כי מטרתם היא רק עוד התקפלות ישראלית בשלבים. ברור להם שכל סטייה ממתווה כזה תביא לקיבעון. אך אם נבחן זאת בעיון ניווכח - כי דווקא הקיבעון הוא הפתרון.

אמר כבר מישהו "הזמן מרפא חולאים ישנים והיצירתיות ממציאה חדשים". הפעם אין יותר נכון מכך. יש להתייאש מכל פתרון ולהניח לזמן לפעול. ככל שהזמן יעבור והפליטים במחנות הפליטים במדינות ערב ישתכנעו שלא עומד להיות פתרון אחר הם ייטמעו באוכלוסיה המקומית, ובדרכים שונות ישיגו אזרחות, אם לא בארצות אלו אז בארצות הגירה אחרות. ככל שהזמן יעבור ולא יסתמן פתרון גם התושבים ביהודה ושומרון ובעזה יבינו שהחיים חייבים להימשך, והם יצטרכו להסתגל למצב דה-פקטו ולחיות בתנאים הקיימים של אוטונומיה שהיא בעצם כבר המדינה המפורזת שנתניהו מדבר עליה. כי רק נוכחות צה"ל בשטח יכולה להבטיח שהמדינה תישאר מפורזת, ולא תיפול כפרי בשל לידי החמאס או לידי קיצונים ממנו. אין מדובר בשנה-שנתיים, אלא בכמה דורות, ומידת הנחישות ותעצומות הנפש שדרושות מאיתנו הן עצומות, אך אין אפשרות אחרת, מלבד המשך הוויתורים בהדרגה על קיומנו. תקראו לזה 'שלום של עקשנים'.

אני יודע שזו אינה בשורה משמחת עבור כל מי שקיווה להגיע לשלום במהרה, אבל כמו שאמר אותו זקן בא-בימים כששאלו אותו אם אינו סובל מחמת הזיקנה - זה עדיף מהאלטרנטיבה.