חוצפה גרמנית

דרישתו הפרעונית של ברק חוסיין אובמה לאסור על יהודים לבנות בתים בארצם ולהוליד ילדים - בבחינת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" - ותגובתה העלובה של ממשלת נתניהו-ברק, אשר מוכנה לדון בכך ואף לשגר את שר הביטחון להידבר עם פקיד אמריקני בוושינגטון ובלונדון - כל אלה גוררים את רמיסתה של ישראל גם על-ידי אחרים.

כך, למשל, נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, מנסה להתערב בהרכב ממשלת ישראל ולגרום להשבתה של מי שנכשלה כשרת חוץ דווקא לאותו תפקיד שבו גרמה נזקים כה חמורים למדיניות החוץ של ישראל. כך, שר החוץ של בריטניה, כובשת צפון אירלנד שאינה מפנה את האנגלים מן האי השכן ואינה משיבה את אירלנד לאירים, כועס על הפתרון המוצע לסוגיית מיגרון, העברת המתיישבים ליישוב אדם.

אבל, לשיא החוצפה הגיע שר החוץ הגרמני (!), פרנק-ולטר שטיינמאייר, שבמהלך ביקורו בירושלים הצטרף למקהלת התובעים מישראל להפסיק את הבנייה היהודית בארץ ישראל. ככל הנראה שכח האיש את הטבח שטבחו בני ארצו ביהודים לפני שני דורות בלבד.

נכון עשה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כאשר במסיבת עיתונאים שקיים עם שר החוץ הגרמני בתחילת השבוע בירושלים הסביר לאורח דווקא במונח הגרמני המוכר לאורח - יודנריין - את משמעות דרישת הפלשתינים ותומכיהם בישראל ובעולם כולו לאסור על מגורי יהודים בלב ארץ ישראל.

"יהודה ושומרון לא יהיו יודנריין (Judea and Samaria cannot be Judenrein)", הבהיר ראש הממשלה לשר החוץ הגרמני. כפי שנמסר בתקשורת, מקורב של שטיינמאייר טען ש"כללי הנימוס הדיפלומטיים קובעים שכשפונים לנציג של מדינה שביצעה רצח-עם במהלך מלחמת העולם השנייה ומאז עשתה מאמצים כבירים כדי לזכות לכפרה - עדיף להימנע מביטויים כאלה". חשוב לומר לאותו מקורב, ולממונים עליו, שכללי הנימוס הדיפלומטיים, כמו גם עקרונות הצדק והמוסר, קובעים שנציג של מדינה שביצעה רצח-עם לא יסייע לאחרים - ובהם מכחיש השואה אבו-מאזן - לבצע עוד רצח-עם, באותו העם.

חוצפתו של המקורב התייחסה גם ללחץ האמריקני על ישראל להקים מדינה פלשתינית בגדה המערבית, "אזורים שישראלים רבים קוראים להם יהודה ושומרון ומתייחסים אליהם כארץ מולדתם הנצחית". חבל שנתניהו, בנוסף על שלילת היודנריין, לא הבהיר לאורח ולאחרים שאין מדובר ב"שטחים" או ב"גדה מערבית" אלא באמת בלב מולדתו הנצחית של עם ישראל ובאזורים הקרויים מזה אלפי שנים בשמותיהם הגיאוגרפיים-ההיסטוריים, יהודה ושומרון.

הרפיסות הישראלית בהתייחסות לרעיון המדינה הפלשתינית בלב ארץ ישראל, והשימוש של ישראלים רבים מדי במונחים חסרי המשמעות "שטחים" או "גדה מערבית", קיבלו ביטוי נוסף במסיבת עיתונאים של שטיינמאייר עם שמעון פרס. שטיינמאייר, גרמני גאה, דיבר בשפתו. לעומת זאת, שמעון פרס, מי שחולל את "שלום" אוסלו ודירדר את ישראל למלחמת אוסלו ולתביעה הבינלאומית להקים מדינה לאויב בלב ארץ ישראל, לא דיבר עברית אלא אנגלית.

התופעה חוזרת על עצמה גם בהתייחסותם של מנהיגי ישראל לנשיא מצרים. בזה אחר זה הם יורדים לרגל מצרימה, אינם תובעים הדדיות בביקורים, נותנים לתיווך המצרי משקל יתר בסוגיות שונות, ונואמים באנגלית, כאשר המארח שמקפיד על כבודו ושפתו מדבר בערבית.

ראוי היה שמנהיגי ישראל ילמדו ממנהיגים אחרים כיצד להקפיד על כבוד ארצם ושפתם.