מאז יום מותו של
יצחק רבין הצליחה אליטת השמאל להדביק על מצחו של הימין כולו את 'אות רבין', המסמל את אחריותו הקולקטיבית לרציחתו של ראש הממשלה דאז. ואם לא די בכך, ועל-מנת להשיג מנוף פוליטי מקסימלי מאותו רצח - הוא ניסה, ובהצלחה רבה בעזרת התקשורת שתמיד עמדה לרשותו, ליצור בקרב רבים מן הציבור את האשליה שהימין שרצח את רבין רוצח יום-יום את התקווה לשלום עם הערבים.
כאשר מתבוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל מ-1993 ועד היום אי-אפשר שלא להבחין בהידרדרות חדה ביותר במצבה של המדינה - ביטחונית ומדינית גם יחד. הדיו של אותם הסכמים בקושי התייבש וישראל מצאה את עצמה במלחמת טרור מתמשכת עד עצם היום הזה עם ה"פלשתינים" ("פלשתינאצים" בעיני רבים מאתנו).
אחר-כך, עבור סיבות אישיות וזרות לחלוטין, החליט תלמידו של יצחק רבין להמשיך בדרך אוסלו ולגרש מגוש קטיף כתשעת אלפים מטובי אזרחי המדינה. כתוצאה קיבלנו התקפות בלתי פוסקת של ירי טילים על כל יישובי עוטף עזה. צה"ל, שהיה ממש גיבור ב"מלחמה" נגד יהודי גוש קטיף, הבליג על חטיפת גלעד שליט. כתוצאה, נחטפו שני חיילים נוספים בגבול לבנון. כדי להחזיר במקצת את כושר ההרתעה לנגד שונאינו, הורה ראש הממשלה לפתוח במלחמה, ואכן צה"ל פתח בצורה שלומיאלית ביותר את מלחמת לבנון השנייה. אחרי אלפי קטיושות שנחתו על ערי הצפון, גילה העם שלראשונה צה"ל הפסיד במלחמה - ובצורה מחפירה ביותר. לראשונה בתולדותיו, צה"ל נכשל במערכה, ולא כנגד צבא סדיר אלא מול מיליציה של כאלפיים טרוריסטים מיומנים. בינתיים המשיכה ממשלת חמאסטן שהקמנו במו ידינו להפגיז בדרום, וצה"ל הפצוע המשיך להבליג. גלעד שליט לא שוחרר במבצע חילוץ. הם המשיכו לירות בנו קסאמים ואנו המשכנו לתת להם מזון, תרופות, כסף, דלק, חשמל ומים. הערבים שוב ראו שהיהודים משוגעים - אכזרים לבני עמם ורחמנים לאויביהם. סוף-סוף, כשהמצב הפך לבלתי נסבל, אפילו בקריה שבתל אביב, החלטנו לעשות מעשה ולצאת למלחמת "עופרת יצוקה". ואז בא עלינו זעמו של כל העולם השונא אותנו ממילא, ומאשים אותנו, ורק אותנו, בפשעי מלחמה. זו המציאות בקצרה, מימי אוסלו העליזים ועד היום. זה קציר התבואה המרה של הסכמי אוסלו של יצחק רבין ו
שמעון פרס - ושל השמאל רודף-השלום עם השונאים.
כל זה היה בעבר, ברם מה הלאה? מה מבשלים לנו אנשי השמאל הכל-כך נבונים ואחראים? הרי כל בר דעת המתבונן מן הצד על שרשרת האירועים הללו היה מגיע למסקנה שהיהודים משוגעים, כן, מ-ש-ו-ג-ע-י-ם! ומדוע? כי כל מי שמכריז שברצונו לחזור על אותם מעשים ממש בעתיד וזאת לאחר כישלונותיהם של אותם מעשים בעבר, ומצפה לתוצאה אחרת, הרי הוא משוגע!
ואכן, נשאלות לפחות שתי שאלות: מדוע מתנהג השמאל הישראלי כמשוגע, ויותר מכך, כאחד השרוי באמוק, המוכן לסכן את חייו על עקרון עקר, שהוכח פעם אחר פעם שהוא מוביל רק להרס ולחורבן? מדוע השמאל אינו מסוגל לאמץ התנהגות אלטרנטיבית התואמת יותר את המציאות? התשובות לדעתי נמצאות בעובדה שלרוב רובם של אנשי השמאל אין חינוך יהודי די עמוק ועשיר. חינוך כזה היה מקנה להם מידה מספקת של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל ואהבת תורת ישראל. רכישת הערכים הללו תובילו בהכרח לשלילת פתרונות מדיניים הכרוכים בוויתורים על חלקי מולדת, כתוצאה מן ההבנה שהם מהווים בגידה בערכים הקדושים הללו.
בהיעדר חינוך יהודי אין גאווה לאומית, וכתוצאה מכך אין זעזוע מן העובדות שרוב ערביי ישראל הינם מכחישי השואה, שהפרטנר שלנו לשלום, אבו מאזן, הינו בעל דוקטורט על הכחשת השואה, שרוב ערביי ישראל הזדהו עם החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, והתפללו שטיליהם יפלו על בתי היהודים, שרובם מתפללים לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית, ושיעשו פוגרומים בכל עיר שלתוכה ייכנסו יהודים לגור (כפי שעשו אפילו הדרוזים משרתי צה"ל לקומץ היהודים שהעזו לרכוש דירות בפקיעין). בקיצור, השמאל בישראל, החושב עצמו למשכיל ונבון, איבד את כושר השיפוט, את יכולת הבנת המציאות - כי בהיעדר יהדות כעוגן רוחני בנפשו, הוא המציא את דת השלום. כן, שלום "איבר אלאס", אפילו "איבר" מדינה יהודית. ממילא, מדינה יהודית הינה רעיון פשיסטי, מיושן, שפוגם במימוש העצמי של היחיד, וזה כל מהות החיים על-פי תפיסתם הפוסט-ציונית. ואכן, השמאל הגיע עד להזדהות עם האויב - מצב נפשי עגום שנקרא בספרות המקצועית "סינדרום שטוקהולם". ברם, במקרה דנן כדאי לאמץ את השם "סינדרום אוסלו".
הראיה הטרייה ביותר להינתקות השמאל מן המציאות באה אלינו מכס המרומים.
השנה שמענו בטקס יום הזיכרון ליצחק רבין שנשיא המדינה התגאה ממש בהישגיו שלו ושל יצחק רבין באותה עת. על מה בדיוק הוא התגאה? על זה שהסכמי אוסלו הושגו ללא רוב יהודי בכנסת, אחרי ששני ח"כים מן הימין שוחדו לערוק למחנה השמאל עבור מכוניות של סגני שרים? בזה שכל התהליך דאז היה בניגוד לחוק שאסר פגישות עם אש"ף, שזוהה כארגון טרור? בזה שכ-1,500 יהודים נרצחו כ"קורבנות השלום"?
כתוצאה מן החלל החינוכי שנפער בנשמתם נאלצו אנשי השמאל למלאו בערכים ואידיאולוגיה שמחוץ ליהדות. כך הם הגיעו למצב שבו הם מזדהים ממש עם שונאי ישראל ודעותיהם. היום, רוב השמאל המנותק ערכית, מעם ישראל, מאמין שישראל, בהיותה יהודית, הינה בהכרח מדינה גזענית, שאין לה זכות קיום, מכיוון שהיא קמה "בזכות" השואה על חשבון העם הפלשתיני. אותו "עם" שנברא יש מאין שוחר שלום, דמוקרטיה, שוויון זכויות לכל הדתות, ולנשים וגברים כאחד. אין אכלוסיה יותר ראויה לעוד מדינה מאשר הערבים הללו, שהיגרו לפלשתינה רק אחרי בואם של היהודים מאירופה. הם כל כך שונים מיתר הערבים, כך שהשתלבותם בירדן למשל, שבה הם רוב מוצק, תפגע בזכותם להגדרה עצמית ובהיסטוריה הייחודית שלהם.
האם יש סיכוי שאי-פעם השמאל, לפחות השמאל השפוי, יתעורר מן האשליה הקשה שהתלבשה על נשמתו המסכנה? תידרש לכך סיעתא דשמיא ממש, כי הרי כל העולם איתם - האירופים, האמריקנים, האפריקנים, הליברלים, האינטלקטואלים. הייתכן שכולם טועים וכולם משוגעים? לא! התשובה, שמאלני יקר, הם לא משוגעים, הם רק שונאים. הם שונאי ישראל, אנטישמים במסווה החדש התקין פוליטית. קרי, הם מסתירים את שנאתם העתיקה, את האנטישמיות שלהם בוורסיה המקובלת היום. הם רק "אנטי-ישראלים". כיצד זה עובר ועובד? פשוט מאוד. הם רק צריכים לשכנע את היהודים "החדשים" שהיהדות הינה דת בלבד ללא קשר לארץ, כמו הנצרות. כתוצאה מכך אין צורך ברעיון המצוות הקשורות לארץ, אין צורך ברעיון ארץ הקודש, בית המקדש, משיח ותחיית המתים. בקיצור, אם רק נבטל את הרעיונות ה"שוליים" הללו שביהדות נהיה פחות או יותר כיתר הגויים הנאורים, נהפוך את ארצנו למדינת כל אזרחיה - ואז כולם יאהבו אותנו. ומה יותר חשוב מלקבל אהבה מן הגויים? זו המנטרה של העולם הרשע, וזה הסם שמעשנים השמאלנים יום-יום מיוני 1967 כאשר ישראל הפכה ממדינה מסכנה ומאוימת למדינה חזקה, ולא יהודית - על-פי האב-טיפוס שהגויים הורגלו אליו מלפני השואה.
ישנם רק שני סיכויים להציל את השמאל משטיפת המוח שהוא שרוי בה. אחד, וזו מערכה מייגעת וארוכה - חינוך יהודי, חינוך יהודי ועוד חינוך יהודי. זו הדרך הבטוחה ביותר לטווח הארוך. לצערנו, בטווח הקצר יש רק להחזיק מעמד ולנסות לרפא את מי שמוכן להתבונן במציאות - במה שקרה פה כתוצאה מכל מעשינו הנדיבים כלפי הערבים - לשער מה עלול לקרות פה ליהודים התמימים מול צבאות הג'יהאד ואל-קאעידה המצפים בקוצר רוח להתאבדות הקולקטיבית של היהודים המשוגעים.
הדרך השנייה הינה הרבה יותר מסוכנת - והיא דרך האסונות. אפילו משוגע, אחרי שקדח חור בסירה ורואה שהיא טובעת, מבין שהוא טעה. השאלה הינה האם זה מאוחר מדי. ברם, מכיוון שכולנו באותה סירה יש להתפלל שהקב"ה ירחם על הרוב היהודי - השפוי, הציוני, והמאמין - ולא יעניש צדיק עם רשע, ימני עם שמאלני, ובכך תתאפשר לנו הזדמנות לתקן את אחינו ולהחזירם לאמת השורשית ששמרה עלינו מאז היותנו לעם.
