האם אובמה רואה נכוחה?!

ראינו שמאבקים בינלאומיים נובעים מניגודי אינטרסים וממערכת בינלאומית שאין בה ריבון-על. הניגודים קשורים לשיקולים חומריים-כלכליים, פערי-עוצמות או סיבות אידיאולוגיות. ניגודי אינטרסים שמקורם בסיבות אידיאולוגיות הם הקשים ביותר ליישוב וספק אם ניתן ליישבם ככאלה. דומה שהטיפול בהם חייב לחתור ל"הכלתם" על-ידי יצירת מאזן-עוצמות שיקיים אותם ברמה תיאורטית ובכל מקרה ברמת-עוצמה נסבלת. פיזור מוקדי הסכסוכים והיות חלק מהסכסוכים בעלי מרכיב אידיאולוגי חזק, מקשים על התמודדות ארה"ב עימם. במצב כזה, טוב הייתה עושה ארה"ב אילו אימצה, גם בסיטואציה החד-קוטבית הזמנית הקיימת, מדיניות גושית דומה לזו שבה נקטה בעת המלחמה הקרה. דהיינו, חרף היותה מעצמה עולמית, הייתה מזהה בני-ברית מובהקים (בעלי אינטרסים קרובים לשלה לטווח הארוך), ויוצרת עימם מערך רב-מדינתי, וולונטארי, חדש - פורמאלי או פחות פורמאלי (יש יתרונות וחסרונות לכל אחת מהאפשרויות). שיתוף-פעולה מוסכם במסגרת של מערך גלובלי כזה, היה מחזק את כושר הפעולה שלה ברמה העולמית. מתוך שהאינטרסים של חברי הגוש על-פי ההגדרה קרובים אלה לאלה ויציבים, גם אם אינם זהים, למערך כזה ערך מתמיד לתקופות ממושכות. לשת"פ מסוג זה יש מחיר שאותו חייבים כל השותפים, לרבות ארה"ב, להיות מוכנים לשלם.

מצב פוטנציאלי מתאים לשותפות בגוש כזה, קיים בקרוב בין ארה"ב לישראל. אולם, בניגוד לאמור לעיל, "חוקי-המשחק" שלו נגזרים מתלותה של ישראל בארה"ב יותר מאשר מתובנה שמקורה באינטרסים אמריקניים גלובליים. היתרון של מערך מסוג זה (שאינו אמור, כמובן, לכלול שתי מדינות בלבד) הוא שקשה לראות מצב שבו האינטרסים הבסיסיים של ישראל מתנגשים חזיתית באינטרסים בסיסיים של ארה"ב. אי-התאמה חלקית וזמנית באינטרסים משניים, היא חלק מהנחות היסוד של המשחק אפריורי. למערך מוצע כזה לא יהיה סיכוי של ממש אם יתבסס על רצון אמריקני להעדיף תמיד אינטרס שלה ולשמור לעצמה חופש פעולה מוחלט, מבלי להתחשב בשותפיה ולהניח להם מרחב-תמרון סביר.

הגישה הקונסטרוקטיביסטית של אובמה, כצפוי, אינה עובדת. קל לראות זאת כבר עתה על-רקע התנהלותן של אירן, קוריאה הצפונית, ונצואלה, אפגניסטן ועוד. החולשה האמריקנית בעירק היא תוצאה מובהקת של פער בין המעמד הפורמאלי של ארה"ב כמעצמה עולמית לבין האופן בו נתפסת יכולתה לבטא עוצמה זו בזירות בינלאומיות שונות. מציאות זו מנסה אובמה לשנות על-ידי שינוי העטיפה באמצעותה מוגשת ארה"ב לעולם. ההנחה שכלי-ההגשה הם עיקר ולא האוכל עצמו, היא הנחה שגויה. עוצמתה של ארה"ב הייתה זו שעמדה לה תמיד גם כשפעלה לבדה וגם כשבחרה לפעול במסגרת ארגונים בינלאומיים כאלה ואחרים. בגינן עוצמה זו קיבלה זכויות וטו באו"ם ובארגונים נוספים, בגינה הצליחה להשפיע על תהליכים והחלטות בדרכים שאינן דמוקרטיות-פורמאליות ובגינה יכלה לסכל החלטות ומהלכים שנגדו אינטרסים שלה או של בעלי בריתה, או שהיו עלולים לגלוש לכך.

מציאות זו משתנה והולכת, ויחסה של ארה"ב לישראל בעשור האחרון היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. בקונטקסט זה, שגתה ארה"ב בשני תחומים מרכזיים:

א. במקום להיות "האחות הגדולה" לישראל, ביקשה להיות ל"אם המגינה", אך לא פעם תפקדה כ"אם חורגת". מדינה אינה יכולה להתקיים ללא בגרות, עצמאות ואחריות; גוננות מופרזת היא בחזקת "חיבוק של דוב".

ב. בתמורה להכפפת התנהלותה של ישראל לאינטרסים אמריקנים, שבעטיים נאלצה ישראל לא אחת לבצע ויתורים מרחיקי לכת או מהלכים הנוגדים אינטרסים בסיסיים שלה ומסוכנים לביטחונה הלאומי, שילמה ארה"ב בהעמקת הזהות המעשית והתדמיתית בינה לבין ישראל עד כדי אמונה שיש ביכולתה לכפות על ישראל כל דבר, ויש מחיר שאם תאולץ לשלמו, גם תהיה מוכנה "לנסות" זאת.

השגיאות בהתנהלות בשני התחומים גם יחד הביאו תוצאות שליליות הן לארה"ב והן לישראל. מדיניות אובמה אינה מחלצת את ארה"ב ממלכודות אלה. במקרה הטוב, היא משנה את המסלולים שבהם מתנהלים התהליכים השגויים. טיפולו של אובמה בסוגיית "ההתנחלויות" היא דוגמה בולטת לגרסתו הנוכחית של הכשל האמריקני המתמשך.

בשני הנושאים המרכזיים המתייחסים ליחסי החוץ והביטחון-הלאומי הגלובלי של ארה"ב, מנסה אובמה "גישה קונסטרוקטיביסטית", אותה הוא מפעיל כלפי האיסלאם, רוסיה, קוריאה הצפונית, דרום אמריקה ומאתגרים נוספים. כאן מתגלים עיקר חוסר הניסיון של אובמה והעובדה שחוסר ניסיון זה גרם לו לבחור ביועצים ועוזרים שגישתם הקונספטואלית למציאות הבינלאומית דומה לשלו, אבל אין הם בהכרח מומחים גדולים ממנו. הבעיה המרכזית קשורה בעובדה שהמערכת הבינלאומית פועלת לדעתי לפי עקרונות ריאל-פוליטיים ולא קונסטרוקטיביסטים; כלומר: הגורמים המשפיעים ביותר בתהליכים הבינלאומיים מונעים על-ידי אינטרסים ומאזני-עוצמה. ייתכן שהחידוש המקשה על קריאה נכונה של התמונה טמון בעובדה שריאל-פוליטיקה חדשה חורגת מן התחום הפרדיגמאטי ואינה עוסקת אך ורק במאזני-כוח צבאיים מסורתיים, אלא במאזני-עוצמה כוללים, שבהם כלכלה, השפעה פוליטית, גיאוגרפיה, דמוגרפיה, אופייה ומבניה של החברה ומקורות זמינים של אוצרות-טבע, מהווים חלק ממכלול שלם של העוצמה המדינתית: "העוצמה הלאומית". במילים אחרות ומבלי להיכנס לפרשנות רחבה יותר: המערכות הבינלאומיות מושפעת ממאזני עוצמה לאומית. חרף הגלובליזציה והשתנות מערכות הקשרים בין מדינות, למשל בנוסח הקיים בקהילייה האירופית, כל עוד תהליכים בינלאומיים אינם נובעים ומונחים בצורה מכרעת על-ידי אינטגרציה פנימית חזקה דוגמת זו הקיימת רק במדינות, גופים לא מדינתיים אינם נהנים ממכלול העוצמה הלאומית כארגון המדינתי עצמו. לפיכך, קרוב לוודאי שהמהלך של הקהילייה האירופית לקראת איחוד אינטגרטיבי מלא ולא רק איחוד כלכלי וארגוני חלקי, מסמן את צמיחתה של מעצמה עולמית חדשה, לצידן של מעצמות קיימות כארה"ב, סין ורוסיה.

חרף היותה של ארה"ב (עדיין) מעצמת-על, אין היא מסוגלת לבדה לנהל את כל האתגרים והמשברים בעולם ודרושה לה היערכות אחרת. האתגרים כיום שונים מן האתגר שעמד בפני ארה"ב בעידן הדו-קוטבי של המלחמה הקרה, בו כל קוטב, בדרכו שלו, ניהל את מכלול הגורמים שהיוו את הגוש "שלו". במצב שלאחר עידן המלחמה הקרה, התפוררה המערכת הבינלאומית וטושטשו הגבולות בין תחומי ההשפעה הקודמים. למשוואה הישנה נוסף בצורה מובהקת גורם הטרור בכלל והטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי בפרט. הטרור הפך לדרך הפעלת הכוח התקנית של מדינות וארגונים לא-מדינתיים עתירי משאבי כוח-אדם ולא דמוקרטים, כנגד מדינות וארגונים אחרים, במיוחד כנגד דמוקרטיות. לאסטרטגיית לחימה חדשה זו, אין לדמוקרטיות תשובה הולמת, וחלשתן זו מנוצלת ותמשיך להיות מנוצלת לרעתן, עד אשר יתאזנו הכוחות מחדש. כשם שישראל, כמעצמה צבאית אזורית, חווה מציאות זו באזורה, כך ארה"ב, כמעצמה-עולמית, חווה אותה בקנה-מידה עולמי.

אסור לארה"ב להיות צד בקביעת הגבולות בין ישראל לשכנותיה. ניסיון אמריקני "לנהל" את מדיניות החוץ של ישראל על-פי גישת השמאל (שהוכה דמוקרטית בבחירות האחרונות), במקום על-פי ההחלטות הדמוקרטיות של הציבור הישראלי, דהיינו: אי-כיבוד הכנסת והממשלה הנבחרות, הוא מכשלה חמורה. במקרה הטוב הוא מבטא חוסר דרך-ארץ כלפי ישראל, חוסר עקביות אמריקני כלפי ההליכים הדמוקרטיים ופיתוח ציפיות פנימיות וחיצוניות ל"ניסים". אכזבות מולידות תדיר אלימות, ולכן המדיניות האמריקנית מובילה לכך במקום להידרשות לתהליכים לא-אלימים ליצירת מציאות אחרת, יציבה. ההתפתחויות השליליות האחרונות במו"מ הישראלי-פלשתיני - הפסקת שיחות השלום, אולטימטום פלשתיני ודרישות מוקדמות כתנאי לחידושן, רעיונות שונים על צעדים חד-צדדיים שמעופפות לאחרונה בחלל האזור, קשירת הבעיה הפלשתינית לבעיה האירנית בדרך עקלקלה ומוזרה ועוד - מצביעות על הכשל החדש-ישן המתפתח כאן בעטייה של מדיניות אמריקנית קצרת-ראות זו. להערכתי, ההתפתחות ביחסי טורקיה-ישראל והירידה הדרסטית באמון הציבור הישראלי כלפי אובמה וחבר עוזריו, הן "דיבידנד" נוסף של מדיניותו השגויה של הממשל הנוכחי בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי.

מאז קיומה נתונה מדינת-ישראל בקונפליקט עם העולם הערבי. אני מדגיש נקודה זו, משום שרבים בארץ ובחו"ל נוטים לחשוב שמדובר בישראל ובפלשתינים ולא כך הוא. המדינות הגובלות בישראל ("מדינות-העימות הישיר") הן הממשק המיידי והישיר המבטא עובדה זו. הקונפליקט הוביל למספר מלחמות, שהראשונה בהן הייתה מלחמת השחרור והאחרונה מלחמת יום הכיפורים. על המעורבות האמריקנית במלחמת יום-הכיפורים - מאזן חיובי או שלילי - ראוי לכתוב עבודה נפרדת, אציין רק שמעורבות זו היא דוגמה אופיינית לדרך שבה נרקמו אז ומאז היחסים בין ישראל לארה"ב. היו גם עליות וירידות נוספות, אבל לא השתנה האופי הבסיסי של ההתנהלות. אני מחייב, כמובן, את רצונה או נכונותה של ארה"ב לסייע בהגנה על קיומה של ישראל, אבל שולל שרצון כזה חייב לכלול "חסות טוטלית". ישראל כמדינת שארית-הפליטה של העם היהודי, כמדינה דמוקרטית יחידה במזרח התיכון, כחלק מהעולם המערבי וכגורם מייצב באזור (חרף המלחמות), היא להערכתי אינטרס אמריקני גם מבלי שתהיה למדינת-חסות. אם אין זה כך, אזי אין גם משמעות בטווח הארוך למחויבויותיה של ארה"ב להגנת ישראל, וכדאי שישראל לא תשכח זאת במו"מ עם שכנותיה.

ככל שנכנסה ארה"ב למעורבות ישירה יותר בסכסוך, בעיקר על-ידי רצון להניע את הצדדים להסדר לפי לו"ז אמריקני ולפי "עקרונות" אמריקנים, כשהצדדים עצמם עדיין לא מוכנים לכך, ואפיינה את התמיכה בישראל במקום כאינטרס אמריקני כ"טובה" לישראל, הפכה עצמה כך או אחרת גם לצד בסכסוך, וככזו היא גם "מושכת אש". הקונסטרוקטיביזם של אובמה אינו משנה את פערי האינטרסים ואם יש לו השפעה כלשהי עליהם, השפעה זו רק מעצימה אותם.

אם אובמה אינו רוצה או אינו יכול ללכת למהלך קיצוני מן הסוג המתואר לעיל, מהלך שיוביל לקרע חמור ביותר עם ישראל, שיהיו לו השלכות מרחיקות לכת על אמינותה של ארה"ב (שממילא אינה סובלת מתדמית חיובית מידי) ועל מעמדה בעולם כולו. קרוב לוודאי שמהלך כזה יעמיד את ישראל בפני הכרח לפעול בכוח ובכל מחיר נגד איומים שכיום היא עדיין מוכנה להבליג עליהם. תובנות אלה מובילות למסקנה ש"טון הדיבור" לא יספיק בכדי לשנות את המוזיקה. דחיפתם של אובמה ויועציו לאקטים של מחוות לפלשתינים בדמות הפסקת התנחלות, הם אקטים דסטרוקטיביים משום שהם מייצרים ציפיות בלתי-ריאליות אצל הצד הערבי, ובה בעת פוגעים במרקם היחסים עם ישראל, גורמים לחשדנות, ומקטינים עוד יותר את הגמישות הפוליטית של כל ראש ממשלה לעשות מהלכים מרחיקי-לכת, לכשייווצרו תנאים נאותים לכך. אבל השגיאה המכרעת של אובמה ויועציו היא שהם טועים כנראה בקריאת התמונה הכוללת של מהות הסכסוך הישראלי-ערבי. סכסוך זה אינו בין ישראל לפלשתינים, אלא בין ישראל למדינות הליגה הערבית. מול ישראל מציגה הליגה שלושה מעגלי עימות: הפלשתינים - במעגל הפנימי ביותר; מדינות העימות הישיר (לרבות אלה שחתמו עם ישראל על "שלום קר" ומקיימות אותו בקפידה) - במעגל הבא; שאר המדינות - במעגל השלישי. אין זה מקרה שאובמה אינו יכול להשיג מהן הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי (בגבולות כאלה או אחרים...), ואינו מסוגל להניע אותן למחוות מקבילות של נורמליזציה מול ישראל, בתמורה למחוות ישראליות כלפי הפלשתינים. הסיבה פשוטה וברורה - מדינות הליגה הערבית אינן מעוניינות ואינן מוכנות להשלמה עם ישראל, אלא ב"קיפולה" לממדים שיעשוה חסרת-משפט-קיום-עצמאי. לכך לא תוכל ישראל להסכים, יהיה ראש הממשלה שלה אשר יהיה.

כאן אני מגיע למאמרו של פרידמן "בניו-יורק טיימס", מי שהיה לא אחת בעבר שופר ידוע של גורמי-ממשל לא ידידותיים לישראל. לשם שינוי, הפעם רעיונו מתקבל על הדעת גם אם לא לכך התכוון כאשר כתב את הדברים. כמה סיבות לכך:

א. לא תהיה התקדמות ממשית בתהליך ללא שינוי בעמדות הערביות הבסיסיות, משום שלא מדובר בהסדר רק מול הפלשתינים, אלא מול "העולם הערבי" כולו. אם במקום הסדר של סיום הסכסוך תופיע "נוסחת אוסלו חדשה", ערכה יהיה קטן יותר אפילו מזה של אוסלו המקורי.

ב. במצב שבו אבו מאזן אינו שולט ב"ממלכתו", אין באמת עם מי לעשות הסדר, וכיום אף אחד אינו מתבלבל יותר מדינאמיקה של שום דבר לצורך לשום דבר (=שיחות לשם שיחות), למרות מה שאומרים פרס ולבני...

ג. אין סיבה שארה"ב תכתת רגליים, תשקיע אנרגיה ותבזה את עצמה בחוסר הנכונות הבסיסית הקיימת בצד הערבי. עמדותיו השגויות של ממשל אובמה, שעוצבו כבר בסוף תקופתו של בוש, גרמו בצד הערבי לציפיות מרקיעות שחקים. עתה יקשה יותר, להניע את הצד השני לפשרות שבלעדיהן לא ייכון הסדר יציב.

ד. המעורבות האמריקנית תהיה אפקטיבית יותר ומשמעותית הרבה יותר, אם תבוא על-רקע שבו שני הצדדים מוכנים באמת להתפשר, להידבר ולהתקדם. לפני כן דרושות שתי התפתחויות חשובות: א) תהליכי חשיבה חדשים מחוץ ל"קופסאות" הקיימות, שהמעורבות האמריקנית בצורתה הנוכחית מונעת אותם. שינויים גיאו-אסטרטגיים אזוריים, שישפרו את הסיכויים של תהליכי חשיבה אלה. ב) מניעה אפקטיבית ומשכנעת של נשק גרעיני מאירן. ארה"ב חייבת להניע ולבצע מהלך אפקטיבי כזה וחשוב שתעשה זאת עתה. אם תאחר, תהפוך המציאות לקשה ומורכבת הרבה יותר משהיא כיום. קשה אפילו להעריך לאן ידרדר המזרח התיכון, ולא בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, אם תניח אירן ידה על נשק כזה.

ה. אסור לארה"ב להסתלק מפיקוח על התפתחויות אזוריות שתסכנה את קיומה של ישראל בגלל מעורבותם של גורמים-מחוץ לאזור. למציאות כזו תהיה השלכה דומה להשלכה של נשק גרעיני בידי אירן.

פרידמן צודק במסקנתו. אולם, על ארה"ב להניח שיציאתה ממעורבות אקטיבית בסכסוך הישראלי-ערבי, תוביל - אם לא תרוסן אירן - להגברת האלימות באזור. אפשר להניח בסבירות רבה פריצת מעשי איבה בין ישראל לארגוני הטרור שנערכו סביבה ואולי גם עם מדינות כאלה ואחרות. לכך עשויות להיות בין היתר השלכות כלכליות גלובליות. גם אם כך יקרה, עדיין יש לחייב את הרעיון הבסיסי שמעלה פרידמן משום שהדרך האמריקנית הנוכחית, בלשון המעטה, אינה בריאה.

כאשר בא אובמה כיום לדבר על סגנון חדש מול העולם האיסלאמי, שדרכי הפעולה שלו התגבשו בדור האחרון באופן הרואה במערב כולו - בצדק או שלא בצדק - אויב האיסלאם, הוא מדבר אל אוזניים ערלות. מובן שישראל, הנתפסת הן כבת פלוגתא מקומית והן כחלק מהמערב, גם היא אויבת, והזהות הישראלית-אמריקנית מנקודת מבט זו היא בעצם זהות אחת. האיסלאם רואה ב"כופרים" אויבים פוטנציאליים, גם אם הוא מוכן להסדרים זמניים של הפסקות-אש או שביתות-נשק ("הודנות" "תהדיות" וכו') מסוג כזה או אחר, במיוחד כשהוא חש חלש מולם. האיסלאם מוכן להתקדם בשלבים במאבקו נגד המערב, ופועל בחזיתות רבות ושונות, ובמעגלים משולבים ומורכבים של זהויות אינטרסים וניגודי אינטרסים. מול ישראל רואה האיסלאם עצמו כיום חזק מספיק לעימות כוחני כולל. מול ארה"ב עדיין לא; אבל, כפי שראינו, אין הוא נמנע מעימותי טרור.

אסטרטגיה זו מפעילה ארגונים לא-מדינתיים (בחסות מדינות), מנצלת את טיפשות המערב, את חוסר הלכידות שלו ואת חוקי המלחמה האנכרוניסטיים שנוסחו אחרי מלחמת העולם השנייה ובהשפעתה, למיקסום השפעת הטרור על המציאות הבינלאומית. האיסלאם יהיה מוכן כיום לקבל אתנן אמריקני בדמות נטישה חלקית או מלאה של ישראל, בתמורה להסדר זמני כזה או אחר מול ארה"ב. במכלול המעגלים שבהם פועל האיסלאם, ייתכן לדעתו מצב שבו מדינות ערביות ואיסלאמיות אחרות ימתנו את גישתן האנטי-אמריקנית, ובתמורה תקפל ארה"ב עבורן את ישראל בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי, כאשר "פתרון הבעיה הפלשתינית" הוא מנוף או מנגנון להסתרת הכוונות האמיתיות שלהם וצעד עקיף בדרך להחלשתה של ארה"ב. יש הסבורים שהישג מסוג זה יקנה למערב זמן; לדעתי, הם טועים בכך. בכל מקרה, הוא יכין, יתמוך ויחזק את הרקע האידיאולוגי והמוראלי להמשכו של המאבק העיקרי של האיסלאם נגד "הכופרים".

בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי, החמיץ אובמה את שנתו הראשונה בנשיאות ארה"ב. לא רק שהחמיץ, אלא גם סיבך את הדברים. אני מייחס זאת בעיקר לחוסר ניסיונו בנושאי חוץ מכאן ולקבוצת יועצים ועוזרים שלהלכה מבינים את המזרח התיכון ו"קוראים" את מחשבותיהם של עמי האזור וישראל בכללם, אך לא למעשה. ייתכן שבנסיבות שנוצרו דרוש פסק-זמן וזאת בא רעיונו של פרידמן לשרת היטב. אם יפנה הדבר זמן ואנרגיות אמריקניות לטיפול אפקטיבי במשברים אחרים בעולם שבהם תושג התקדמות, ישקם הדבר את מעמדה של ארה"ב ויועיל בעיתוי הנכון גם באזורנו. לפסק הזמן צריך להתלוות חשבון נפש של ארה"ב, לאן מועדות פניה כמנהיגת העולם החופשי במאה ה-21, וכיצד תוכל לשמר מעמד זה.

שינויים עולמיים: במאזן הכוחות העולמי המעצמתי; בהתנהלות האיסלאמית הפונדמנטליסטית, ההופכת בהדרגה לברית או לקואליציה פאן-איסלאמית אפקטיבית שמאיימת על כל מה שאינו חלק ממנה; המשבר הכלכלי שטרם חלף ומה שחלף ושאינו מבשר טובות; ההערכות הפוליטית החדשה המסתמנת בדרום אמריקה; המשבר הכלכלי-חברתי-פוליטי המתהווה באפריקה; הגלובליזציה המנסה להשתלט על מדינות ולשעבדן לרצונותיה; והאקולוגיה המאיימת על כולם - מחייבים צורת התבוננות אחרת על המערכת הבינלאומית. לדעתי היא מחייבת גם דפוסי פעולה אחרים.

שאלות בוערות קשורות: במידת ההתאמה של חוקי המלחמה הקיימים להתמודדות אפקטיבית עם איומי הטרור; במידת ההתאמה של שבה פועלים ארגונים בינלאומיים שונים בהשוואה למטרות שהוגדרו להם; בהתנהלותה הגלובלית של ארה"ב: האם יכולה ארה"ב כמדינה העשירה ביותר בעולם (עדיין), החזקה ביותר מבחינה צבאית (עדיין), ובעלת ההשפעה הפוליטית הגדולה ביותר (עדיין), להסתפק בלהיות אותה גברת בשינוי אדרת? ואולי אין די בשינוי האדרת ודרושים בהקדם שינויים גם של הגברת עצמה?

האם מישהו בסביבתו הקרובה יותר או הקרובה פחות של הנשיא עוסק בנושאים אלה, או שכמקובל במקומותינו, ממשיכים בהווה לעסוק בסוגיות האתמול, ומחר יעברו לעסוק בסוגיות ההווה? אם להעריך לפי ההתנהלות במזרח התיכון עד כה, התשובה המסתמנת לשאלות אלו לחלוטין אינה מעודדת.