חוסר ההיגיון שבהיגיון

ישראל נוקטת צעדים בוני אמון כלפי הפלשתינים גם אם אין כוונתה בכך, אך ישראל אינה דורשת מהפלשתינים בתמורה דבר, גם לא דרך צד שלישי. מדוע זה לא הכריזה ישראל כי הקפאת הבנייה בהתיישבות אשר לגביה הוחלט אמש, תיכנס לתוקפה רק באם ייאותו פרימדונות הפת"ח לשבת לשולחן המשא-ומתן? באם לא יישבו, לא יקבלו - אין הקפאה. תנאים אלו ניתן היה להעלות למול הפלשתינים, ובהיעדרם למול אובמה, ישראל לא עשתה לא זה ולא זאת.

כלל ברזל בניהול משא-ומתן הינו עיקרון "המקל והגזר". "אני נותן, אתה נותן", "הסכם עם צעדיי, אסכים עם צעדיך", "הצעתי בתוקף רק משהצד השני ממלא חלקו". אלא שבמקומותינו, תמימות מוזרה (ואפשר כי גם אווילות וחוסר ניסיון מסוכן) פושה בכל פינה ותחת כל שיח כמוש. לא רק שאיננו מתנים תנאים בסיסיים לניהול המשא והמתן, אלא שאיננו כלל טורחים להתנות את הבטוחות לקיומו של ההסכם שבעקבות המשא-ומתן. ראה הסכם אוסלו הכשלוני שהפך לשכזה עקב בטוחות וביטחונות מגוחכים מהצד הפלשתיני לממשלת ישראל ומנהלי המשא חסרי הכישרון (וזאת בהנחה כי לא הייתה מעורבת בכך כוונת זדון בצידנו).

גם אם כוונת ההקפאה העיקרית היא נקיטת צעדים בוני אמון למול הממשל האמריקני ולאו-דווקא כלפי הפלשתינים, הרי בכך כי אנו איננו דורשים דבר בתמורה מהפלשתינים, אשר ההקפאה באה לשרת גם את דרישותיהם, מציבה את ישראל באור נלעג, נרפה, חסר שיקול-דעת אשר יתנקם בסופו של יום גם ביחסי ישראל-ארה"ב. יחסי אמון הינם דו-צדדיים, במידה שאינם כאלו הרי שהופכים הם ליחסי התרפסות והתוצאות כלפי האסקופה הנרמסת, אנו למי שעדיין לא הפנים, תהיינה בהתאם.

להיכן נעלם העיקרון של "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". בנימין נתניהו טבע בעבר מושג זה לא משום שהשכינה נפלה עליו לפתע, אלא משום שעיקרון ההדדיות הינו תנאי בסיסי ונכון לכל התנהלות בין בודדים ומדינות. האם לא למדנו לקחנו עדיין מהסכם אוסלו הכשלוני ומגירוש גוש קטיף החד-צדדי, האסוני? ובאם מר נתניהו דילג מעל המובן מאליו, היכן 30 השרים היושבים עימו בממשלה. האם לא קם ולו שר אחד (אפשר כי לימור לבנת ויוסי פלד יוצאים מכלל זה), על לגיונות עוזריו ויועציו, והתריס כנגד מערומיה של ההקפאה החד-צדדית? מדוע לא תקבע ישראל מוכנותה להקפאה מוגבלת בזמן כפי תוכנית בנימין נתניהו מאמש, אך ורק משיסכימו הפלשתינים לשבת לשולחן המשא-ומתן, ולא, לא מקפיאים.

צורה זו של משא-ומתן (לקראת המשא-ומתן) מזמינה לחצים נוספים מצד הפלשתינים ולמרות שבישראל מאמינים בתמימות כי גילגלו הכדור לצד הפלשתיני, הרי הפלשתינים המתוחכמים, בבעיטת צד שטוחה וזריזה, כבר בעטו הכדור בבוז מיד חזרה לעבר הישראלי.

ישראל תצא קרחת מכאן ומכאן. גם תקפיא את הבנייה ובכך תפגע אנושות בשגשוגה של ההתיישבות באיו"ש, המהווה לנו כולנו נכס אסטרטגי חסר תחליף; וגם תואשם בעולם הנוהה אחר טיעוני הפלשתינים, כי לא עשתה די למען השלום שהרי לא בחרה בהקפאה מוחלטת (כפי שנהגה ובדין). היוצא מכך הוא כי גם אכלנו מרורים וגם נגורש בחרפה מן העיר. במוקדם ולא במאוחר יתמסמסו הבנות נתניהו-אובמה לנוכח הסירוב הפלשתיני לשוב לשולחן המשא-ומתן. אז יופעל בוודאות לחץ בינלאומי המובל בידי המדינות האיסלאמיות והאירופיות, ויופעל לחץ אמריקני נוסף לוויתורים נוספים ישראלים בנושא הקפאת הבנייה. האם במצב זה מהווים אהוד ברק ומפלגתו נטל ללא תועלת על כתפי הממשלה, מדינת ישראל ועם ישראל?

דיצתו של אהוד ברק להוציא צווי הקפאת בנייה יום לאחר הכרזת ההקפאה על-ידי בנימין נתניהו מאמש וסביר כי בגיבויו, מלמדים כי אפשר שהינו מייחל לחתימת חוזה פיתוח חץ-3 או חוזה טקטי אחר עם האמריקנים (ישראל יכולה לשכוח מתקיפה אמריקנית באירן) וכך, מועלים על המוקד נכסים אסטרטגיים קרקעיים יציבים כהתיישבות באיו"ש בתמורה ליתרונות טקטיים, שספק גדול באם הינם שקולים כנגד אחיזתנו בקרקע.

כאשר ארה"ב מתכננת הגנתה של ישראל, הדבר אינו מרמז כי הפכו בבית הלבן לציונים. סך הכל ארה"ב מגינה על נושאת המטוסים האסטרטגית ביותר שבידה, היא ישראל. המדובר בשיקולים גלובליים ואסטרטגיים נטו עבור ארה"ב. הדרישה הנכלולית לפתרון הבעיה הפלשתינית, אשר אובמה שותף לה, הינה עוד מנוף אירני לשם לחץ על הנשיא הלחיץ והמזיע אובמה (המתחרה בנסגנותו ובוותרנותו בישראל ובוודאי באיחוד האירופי) במסעה של אירן לשליטה אזורית, ואפשר גם עולמית, בנוסח "מרחב מחיה" ידוע משנות הארבעים למאה הקודמת.

גם ראש הממשלה וגם שריו חייבים לשרטט את הקווים האדומים, קבל עם ועולם ולעמוד בהם. הם יידרשו בידי אובמה ובעיטת הצד שלו אבו-מאזן והאיחוד האירופי לחצותם בעתיד הקרוב באשר "עם האוכל בא התיאבון", וצעדי ותרנות ונסגנות חד-צדדית תמיד-תמיד מזמינים עלינו לחצים נוספים. הבה וניווכח כעת מאיזה חומר קורצו מנהיגינו.

אך במרוצתנו לחלות פני האמריקנים מטעמים ש"אנו כאן איננו רואים את אשר מנהיגינו רואים משם", בתקווה כי אכן כך הוא, הרי חייבת להישאל השאלה המובנת מאליה, מהו שהחלטת הקפאה זו נותנת בידינו?

הבה נניח כי ההחלטה תביא שיפור ביחסינו וטיהור האווירה עם אובמה, הבה ונניח גם כי העניין קשור באופן כלשהו עם הבעיה האירנית והכנותיה של ישראל בתמיכה ובחיפוי אמריקני לתקיפה שם. אלו בלבד מצדיקים הקפאת בנייה טקטית באיו"ש. האומנם, האם בכך מסתכם הכל?

מי מונע בעדנו מלדרוש, כן, לדרוש ובנחרצות, באמצעות האמריקנים, תמורה להקפאה גם מהפלשתינים? מדוע זה תקפיא ישראל את הבנייה למשך 10 חודשים בעוד הפלשתינים ישבו על הגדר, יגלגלו עיניהם לשמים ויתריסו בבוז מופגן כי כוונות ישראל כפי שביטאן בנימין נתניהו אינן לטעמם, אינן מספקות, ותכסיסיות בלבד, ומכאן שמשא-ומתן דינו להידחות.

הרי מלכתחילה, אין רצון רב בקרב הפלשתינים להיכנס למשא-ומתן. הקמת מדינה עבור עצמם? זו מטלה קשה מדי עבורם, את עושרה של מדינת ישראל חפצים הם לשלול ללא מאמץ רב וכך, מדוע זה ימהרו לקראת משא-ומתן?

הרי ברי הוא כי הפלשתינים יקבלו בהקפאה חד-צדדית את מבוקשם בלא שהחליפו אפילו את הגלבייה בחליפה. הם קיבלו במתנה, ללא כל תמורה, את ההקפאה ואינם נדרשים בתמורה וכתנאי להקפאה, למשא-ומתן עם ישראל, אשר בו יהיו נאלצים להתעמת עם שאלות הליבה שאין להם תשובה לגביהן, ואינם רוצים ויכולים להתעמת עימן (זכות השיבה, פתרון בעיית הפליטים, מדינת החמאס, הכרה במדינה יהודית, מעמד ירושלים, פירוז, וזו רק ההתחלה). והרי ברי הוא כי הדרישה האמריקנית מהפלשתינים לכניסה למשא-ומתן תידחה בבוז. לגבי דידם, ככל שיתמהמהו, בהתחשב בנתוני המדיניות המזרח תיכונית הכשלונית האמריקנית של אובמה ובנתוני אופיו "המוזר" כלפי ישראל (אמור עוין), של הנשיא האמריקני, כך יזכו בעוד ועוד דיבידנדים.