הנימוק של הממשלה לאי-חשיפת רשימת האסירים המיועדים לשחרור במסגרת עסקת גלעד שליט, הוא שהדבר חיוני להצלחת המו"מ. "הצדדים התחייבו מפורשות אל מול המתווך הזר, וכתנאי למו"מ, כי פרטי המו"מ יישמרו בדיסקרטיות מלאה, וזאת על-מנת לאפשר לו לנהל מו"מ אפקטיבי בין הצדדים, אשר לא ינוהל באמצעות ועל-ידי התקשורת. בלעדי עמימות לא יהיה ניתן לקיים מו"מ אפקטיבי ולהגשים את המטרה", הסבירה אתמול (א', 29.11.09) המדינה לבג"צ.

לדברי המדינה, ניסיון העבר מלמד, שכאשר פרטי המו"מ מתפרסמים בתקשורת, "הדבר מוביל להקצנת עמדות של הצד השני באופן שמקשה על גישור בין הצדדים ופוגע מאוד ואף יכול לסכל את עצם האפשרות להגשמת תכלית קיומו של המו"מ, קרי השבת החייל החטוף חי ובריא לביתו ולמולדתו, בהקדם האפשרי".

התשובה הזו היא עלבון לאינטליגנציה, מכמה וכמה סיבות. ראשית, פרטים רבים על המו"מ כן דולפים לתקשורת, ממקורות ערביים וזרים עליהם אין לישראל כל שליטה. שנית, מאיזו "הקצנת עמדות" של החמאס חוששת המדינה? מה עוד הוא יכול לבקש שממשלותינו חסרות עמוד השדרה טרם הסכימו לתת לו? שלישית, יש כאן טעות חמורה בהגדרת המטרה. ודאי ש"השבת החייל החטוף חי ובריא לביתו ולמולדתו, בהקדם האפשרי" היא מטרה מרכזית, אך אין היא יכולה להיות מטרה בלעדית. הסתכלות כוללת על העסקה ותוצאותיה, היא שחייבת לעמוד בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות.

לכן, אין מנוס מן המסקנה שהערפול נועד לשמור על בטחונה של הממשלה עצמה. אם תתפרסם רשימת הרוצחים והמחבלים האמורים להשתחרר, הדבר יעורר ויכוח ציבורי קשה. כולנו נדע מהו המחיר - המופרז, לפי כל הסימנים - שאנו עומדים לשלם. הציבור עוד עלול למנוע מן הממשלה להתקפל ולקבל את ההחלטה הפופוליסטית שהיא רוצה לקבל.