כל מומחה לניהול משברים יגיד שגם אם אתה צודק, אך יש סיכוי גבוה שלא תוכל לנצח בבית הדין, כדאי לחשוב על האפשרות להתפשר על צדקתך. אך אותו אדם שצריך לעמוד מול בית המשפט יתקשה לעשות זאת כי התשוקה להוכחת יושרנו היא רק טבעית, ועל כך, אנו עלולים לשלם בתדמיתנו, כפי שעשתה דיין. דיין הייתה צריכה לקחת בחשבון שהסיכויים לנצח לא לטובתה, קל וחומר כשמנגד עומד קצין מוערך בצה"ל.
דווקא בגלל ניסיונה התקשורתי של דיין ניתן היה לצפות לתגובה קצת יותר הגיונית מטעמה ומטעם התוכנית לסיקור התקשורתי של פסק הדין, אך מערכת עובדה התעקשה וציינה כי היא שומרת לעצמה את האפשרות לערער על קביעת השופט, (אני מוכן להמר על כך שמהלך כזה יביא למהלומה נוספת שתפגע בדיין) וכך, חוץ מהכעס שהופנה על ה"תחקיר" השגוי, הציבור קיבל סיבה נוספת לכעוס - על התגובה עצמה. כפי שניתן היה לצפות, העיתונאים נתנו לדיין לדמם וסיפקו לצופים מערכה מלחמתית במסגרתה דיין היא הרעה, וחגגו עם האפשרות לשחק במשמעויות מילים כמו "עובדה", "דין" "ודיין", ובנוסף לכך הטוקבקיסטים תקפו אותה ללא רחמים: "חצופה ומושחתת", "לתבוע אותה" ו"עשו לדוקטור בית ספר", הן רק חלק מהתגובות.
טעות נוספת של מערכת עובדה היא החלק הנוסף בתגובה: "פסק הדין גדוש בתביעות שאינן עולות בקנה אחד עם עקרונות העיתונות החופשית". תגובה זו ניסתה אולי להכניס את הקולגות והתקשורת כולה למערכה, אך נראה שמערכת עובדה שכחה שהתדמית של התקשורת אינה נקייה כמו זו של בית המשפט ולכן, אין זה היה נכון להעמיד את השניים אחד מול השני. ניתן היה להסתפק בתגובה כמו "אנו לא מסכימים עם החלטת בית המשפט אך מכבדים את החלטתו", ולגמור עניין.
מאחר שפניה של דיין הם שמייצגים את התוכנית "עובדה" מול הציבור, יש כמה דברים שהיא יכולה לעשות כדי להחזיר במהרה את התדמית ההגונה של התוכנית ולהתגבר על המשבר. הדבר הראשון יהיה ליזום כתבה על אודותיה בחדשות, כדי לטפל בתדמית האישית. כתבה כזו תכלול את העובדה כי דיין קיבלה אות הוקרה מהקרן החדשה לישראל על קידום זכויות האדם ואת העובדה כי זכתה בתואר אות אביר השלטון. במקביל ישולבו בכתבה אלמנטים אישיים, משפחתיים וגם אנשים שמאמינים בדיין, הן רמי-דרג והן פשוטי-העם. בנוסף, יש צורך לטפל בתדמית של מערכת עובדה, ניתן לעשות זאת דרך מספר כתבות שיסקרו סיפורים
שלא ניתנים למחלוקת, כאלו שמדברים על בעיה חברתית כמו "תינוקות נטושים", או הבדלי מעמדות (כולם אוהבים לשנוא את העשירים).
ביקורות רבות נאמרו על-ידי חבריי, שפסק הדין מסוכן לתקשורת ו"שיש סיפורים שעלולים לא לראות אור יום בגלל הפחד מתביעה". מחשבה די הזויה, לא? כי עיתונאים אמורים לפחד יותר מלהרוס חייו של אדם, הרי ש-50 תחקירים צודקים לא שווים תחקיר אחד שגוי, וזה המסר שקיבלה התקשורת בעקבות פסק הדין. אומנם אין כזה דבר כתבה אובייקטיבית (בטוח לא בהקשר של הכתבה על סרן ר'), אך השאיפה למינימליזציה בסובייקטיביות חייבת לעמוד בראש מעיינם של העיתונאים, שלפעמים שוכחים שהם לא אמורים לקדם דעות אלא למסור ידיעות, קל וחומר כשמדובר ב
אילנה דיין, שאופי כתבותיה והאמינות המיוחסת לה עלולים לגרור פולואפים של עיתונים אחרים. יש מסר נוסף בפסק הדין, שאומר שגם אלו שזכו למעמד-על בתקשורת, פגיעים וניתנים לשפיטה - דבר שהכרחי להמשך קיומה של כל דמוקרטיה.
פסק הדין הוא משבר נקודתי, לא מתמשך, וקרוב לוודאי שבטווח הארוך לא תהיה השפעה משמעותית, העם ישכח. חוץ מאדם אחד - סרן ר'.
