תחילת הסוף

בישראל יש אקט התגוננותי מאוד עמוק ומעמיק, שמשום מה לא נהוג לתת עליו את הדין, והוא אפילו לא הועלה מעולם ולו פעם אחת, לדיון ציבורי. אקט זה - או אם תרצו, מנגנון זה - מופעל כאשר יש למדינת ישראל ולעם היושב בה - סערות בינלאומיות רגשיות כלפי מדינות עימן יש לישראל "יחסים חמים" לכאורה.

אין כמובן שום בעיה בכך שלמדינה כלשהי, תהא אשר תהא, יהיו יחסים חמים עם מדינות אחרות. יחסים קרובים אשר באמצעותם יהיה אפשר לסחור טכנולוגית, כלכלית ואפילו צבאית. כל אדם שפוי בעולם, היה רוצה יחסים חמים עם מדינה כמו ארה"ב. בכל זאת, מדובר במדינה מתקדמת ואיכותית בכל הפרמטרים האפשריים, ורוב אזרחיה הינם מהליברלים ביותר בעולם, כמו שנאמר: ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

ארה"ב נותנת ולא מקבלת

מדינת ישראל מקיימת קשרים דומים לאלו שהוזכרו, כבר יותר מ-60 שנה, עם ארה"ב. היחסים ידעו את מגוון היחסים הקיימים, ובתוכם עליות ומורדות, קרבה והתרחקות, אהבה ושנאה. המשותף לכל תכונות אלו הוא שכולן תמיד היו זמניות. היה המצב אשר היה, תמיד היה זה זמני ולאחריו הגיע השינוי. כמו זוג נשוי, וכמו עונות השנה, לגיטימי. או לפחות רצינו לחשוב שזה לגיטימי.

לא אחר מאשר בנימין נתניהו, בכבודו ובעצמו, היה שטבע את המשפט: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". המשפט אומנם נאמר בהקשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני; אך אפשרי, רצוי, נהוג ומקובל, לעשות שימוש זהה במשפט הנ"ל לגבי יחסיה של ישראל עם ארה"ב.

הקשר הישראלי-אמריקני, היה בדיוק זה עליו דיבר נתניהו בהקשר הישראלי-פלשתיני. קשר כזה ובו ארה"ב רק נותנת לישראל, אולם לא מקבלת דבר בתמורה, בטח לא בקני מידה של הנתינה. מבחינתה של ארה"ב, ברור שמדובר במצב עגום במיוחד, יש יגידו גם הזוי ומזוכיסטי וחסר כל היגיון.

תלות ישראלית מתמשכת ומאוסה

כמעט בכל קשר, תמיד יש "קש אחרון", אשר מסוגל בהינף אחד בכדי להורסו. אפשר לטעון כי ההודעה הישראלית בדבר פרסום תוכנית הבנייה במזרח ירושלים, בזמן ביקורו של סגן הנשיא ג'ו ביידן, הייתה ללא ספק סוג של קש המסוגל לפגוע ביחסים עם ארה"ב. אך טעות כואבת היא לחשוב כך. וצדק דן מרגלית כאשר פסל אפשרות זאת על הסף.

יש משהו אחר, שגם הוא נלקח בחשבון בקרב "מפענחי המשבר" בתקשורת הישראלית, והוא רצון אמריקני לסיום ההתקשרות המקורבת משהו, עם התיק הבעייתי הזה, המכונה מדינת ישראל. הרצון הזה כשלעצמו הינו רעיון בעל אוריינטציה אמריקנית חיובית ביותר, שהייתה קיימת אגב גם בעידן ממשל בוש, אשר מזוהה כנשיא החביב ביותר על הישראלים.

אך אפילו בעידן ג'ורג' בוש, הייתה קיימת הכמיהה העזה והחזקה, לסיום התלות האמריקנית עם תיק בעיותיה של מדינת ישראל, והסכסוך הפנים-מזרח-תיכוני, אשר סוף אינו יודע, ואינו חפץ באמת בסיומו מעולם.

יחסי שכול וכאב בלבד

ולפתע, לאחר 62 שנות קיום, בהן האזרח האמריקני ידע כל הזמן כי עליו להרחיק מקרבו כל קשר עם גורמים שמרנים מלחמתיים וחתרניים כמו אלו הפועלים במזרח התיכון, והבין הוא כי יש ליישם את השלב האמיתי: שלב הינתקות מהגורם המופרע והמפריע.

אפשרי בהחלט להשוות את הרצון האמריקני הנ"ל, לזה הקיים גם בעירק ובאפגניסטן, אשר בכללותו האומה האמריקנית ידעה רק שכול וכאב, ולא דבר נוסף אחר.

הבריחה המתמידה מן המציאות

בקמפיין הבחירות המשובח של ברק אובמה, היה ברור כי יש סיסמה אשר הושמעה שוב ושוב באופן חוזר ונשנה: אנו רוצים שינוי. אמריקה רוצה שינוי. האזרח הישראלי, בטיפשותו העילגת, חשב שמא האמריקנים מתכוונים לשינוי כלכלי, תיקון טעויותיו המחרידות של ג'ורג' בוש. ויגיד הישראלי: "ודאי, יש לצאת מן המשבר". יציאה מן המשבר, נהגו לשוב ולומר "בכירי כלכלני ישראל". להציל את העולם, זעקו הישראלים הבורגנים והנאיבים.

ובישראל, כבר אומרים "מה קורה עם המהלכים שהבטיח ברק אובמה טרם הבחירות?", וחלקם אף דואגים להכריז על כישלונו החורץ של ברק אובמה, ביצירת מנגנון ליציאה מן המשבר, בהעברת חוקים, ובכל פעולה סוציאליסטית אשר תדהים אותנו בכישרונו הרב של הנשיא האפרו-אמריקני הראשון בהיסטוריה.

אך למרבה האירוניה, לא כך חשבו האזרחים האמריקנים בזמן הבחירות. שם דווקא חשבו בכיוון אחר. שם היו קולות אחרים, שבישראל משום-מה דאגו להסתיר, לצנזר ולהשתיק באופן קבוע. בישראל העדיפו לרכוב על הגל האמריקני, ששמו ברק אובמה. למרות שבכירי יועציו היהודים של ברק אובמה חזרו ואמרו לישראלים כל הזמן: תשכחו מאיתנו אם אתם חושבים שנעשה חסד עם נתניהו בהקשר ההתנחלויות, כי נמרר לכם את החיים. אך בישראל, העדיפו, כמו תמיד: לברוח מן המציאות.

תחילת סוף הקשר ההזוי

בניגוד למנגנון הפרלמנטארי הישראלי, החלו לפעול בבית הלבן מגשימי השינוי במדיניות האמריקנית, לעבוד ביתר שאת, ללא מעצורים, כפי שצריך. המטרה: שינוי היחסים עם תיק הבעיות והצרות, ששמו מדינת ישראל. לא שינוי כלכלי דרסטי, לא מלחמה בגזענות השוררת בארה"ב, ואפילו לא מלחמה בקפיטליזם האמריקני החזירי, כי אם מלחמה למען זכויותיה וזכויותיו של האזרח האמריקני, והובלת קץ לסרבנות הישראלית-ציונית בהגעה להסדר עם שכניה במזרח התיכון.

האזרח האמריקני ביקש שוב ושוב מנבחריו, סלקו מעלינו את הסכנה שבתמיכה בישראל, סלקו מעלינו את דם ילדינו ממדיהם, סלקו מעלינו את תווית הטרור. כפי שנהג הישראלי בטרם הבחירות בארה"ב בהמעיטו ברצון השינוי האמריקני האמיתי, ובסילוף השינוי האמיתי אותו יש להנחיל מבחינת ארה"ב, כך גם כעת. הישראלים באמת מאמינים כי מדובר "רק" במשבר, במקום להודות, כי מדובר בתחילתו של סוף הקשר ההזוי בין ארה"ב וישראל. תחילת הסוף של תו הטרור מעל מדי הצבא של כל אזרח ואזרח אמריקני. ותחילת סופה של התמיכה האמריקנית בטרור הציוני.