2,000 שנה הן שרדו. ועכשיו?

בתשובה לטענות הקשות, העדיפו ברשות העתיקות להזמין אותנו לביקור במעבדה. להתרשם ממראה עיניים מהדאגה הכנה שלהם לאוצר התרבותי. הדבר הראשון שברור מהביקור שם הוא הרגשות החזקים שכל העניין מעורר. כאשר מוצג בפניך קטע קלף שעליו כתב מאן דהוא לפני אלפיים שנה פסוקים מתהילים שכמעט כולם יודעים לצטט בקלות גם היום, כמו "שיר המעלות אשא עיניי אל ההרים" או "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים", יש מעין הבנה מחודשת של המונח 'מורשת לאומית'. באותה מידה, קל להבין מדוע כאשר נטען שאותה מורשת נמצאת בסכנה קיומית הדבר מעורר כעס רב.

בנוגע לטיולי המגילות בעולם, גם שור מסכימה שבעבור המגילות הטוב ביותר היה לא להיות מוצגות, אלא להישמר בתנאים מבוקרים מבלי להיחשף. אבל "בשל חשיבותן הגדולה של המגילות, בהיותן נכס תרבותי של העם היהודי בפרט והעולם המונותיאיסטי בכלל, מאמינה רשות העתיקות שחלק מתפקידיה לשתף את העולם באוצרות תרבות אלו.

"אנחנו לא מרשים לחשוף את המגילות יותר משלושה חודשים בשנה, וגם אז זה נעשה בתנאים מבוקרים. כאשר יש תערוכה בחו"ל, המשמרות שעובדות במעבדה שלנו הן שסוגרות את הקטעים בשיטה מיוחדת - תופרות סביבן בחוט מיוחד בין שני לוחות פספרטו - אורזות אותם, נוסעות איתם לחו"ל, ומניחות אותם בעצמן בתוך ארון התצוגה ביעד. תנאי הלחות והטמפרטורה ביעד מבוקרים כל העת, ומתחילים להיות מוזרמים אלינו כבר במשך חודש לפני התצוגה".

נגרם פעם לאיזו מגילה נזק מנסיעה כזו?

"לא. חס וחלילה", טוענת שור בתוקף. "אם מדובר בתערוכה של למעלה משלושה חודשים, הקטעים מוחלפים באמצע. התערוכות הללו מושכות אליהן עשרות אלפי מבקרים בכל מקום שאליו הן מגיעות", היא מתארת, אך מוסיפה ומספרת על מקרה שייתכן שדווקא יעלה את חמתם של חלק מהחוקרים. שור אומרת שבאחת התערוכות שנערכו לאחרונה, ביקשו המציגים באופן ספציפי את קטע המגילה מחומש דברים שבו מופיעים עשרת הדיברות. המשמרות במעבדה אמרו לה שהקטע כבר נדד מספיק, ואי-אפשר לשלוח אותו ל'סיבוב הופעות' נוסף. "אמרנו לתערוכה לא, אבל אחרי דין ודברים ארוך לא הצלחנו לעמוד בלחץ שלהם והסכמנו לתת אותו לשבוע אחד בלבד, במהלכו ראו אותו 50 אלף איש".

בנוגע לשאלה מי מרוויח כלכלית מהצגתן של המגילות בחו"ל, השיבו ברשות כי "רשות העתיקות היא רשות ממשלתית. בתור שכזו, היא מוסד ללא מטרת רווח. מאחר שמלאכת שימור המגילות עוד ארוכה, גובה רשות העתיקות אגרה מהמוסדות המציגים את המגילות. אגרה זו מוקדשת כולה לשימור המגילות ולקיום מעבדת השימור".

שור גם שבה ואומרת שבעיניה אין במעבדה כל בעיה של שקיפות. "כל מי שרוצה לבוא לכאן כדי לבחון את אופן השימור - מוזמן. זה נכון שהעובדות כאן לא מפרסמות מאמרים. הן משמרות פרקטיות - יושבות ועושות את העבודה. אבל אנחנו עוקבים אחרי כל מה שמתפרסם בעולם בנושא ונמצאים בקשר צמוד עם מומחים. כל מי שעובד איתנו יכול להעיד על כך. מי שיש לו הצעות לייעול העבודה, מוזמן להגיע לכאן ולהביע דעה מקצועית".

הפעם האחרונה שבה נפגשה ד"ר רבין עם קטעי המגילות הנמצאים ברשות העתיקות הייתה בשנת 2006, אז פוטרה מעבודתה במקום. לדברי פנינה שור, היא זו שפנתה לרבין בתחילה. "הבאתי את ד"ר רבין לעבוד אצלנו כדי שתענה לנו על שאלות שצצו במהלך העבודה. המשמרות הכינו לה רשימה של שאלות, והיא מעולם לא נתנה תשובות, רק צעקה עליהן שאין להן מושג מה הן עושות", אומרת מנהלת השימור של רשות העתיקות.

לדברי שור, רבות מטענותיה של רבין נשענות על פריט שנבחן בידיה, ואף שנאמר לה שההליכים שהופעלו עליו שימשו לבחינת תקינות המכשור במעבדה, היא בכל זאת מסתמכת על הממצאים שעלו ממנו. לשור גם ברור שהמרמור על הפיטורין מהעבודה במעבדה משחק כאן תפקיד.

לעומתה, יש מי שבהחלט תומך בטענותיה של רבין. "ד"ר אירה רבין צודקת בכל מילה שהיא אומרת", סבור הארכיאולוג פרופ' חנן אשל, חוקר המגילות. "היא מומחית גדולה. רשות העתיקות שכרה את שירותיה כדי לקבל המלצות שימור, וברגע שהיא אמרה שחלק מהדברים שהם עושים שם לא מספיק טובים - הם החליטו לפטר אותה".

אשל מוסיף כי "לנשים האחראיות שם על השימור, אין מושג במה הן מטפלות. כחוקרים, אנחנו מרוצים במיוחד כאשר אנחנו מצליחים לחבר שני קטעים של מגילה זה לזה. להם יש 16,000 קטעים בידיים. אם הם היו מעסיקים ולו חוקר מגילות אחד, הם היו יכולים לתרום תרומה מדעית משמעותית. אבל הם לא מעסיקים אף חוקר, והם כל הזמן מלאי חשיבות עצמית על כך שהם מצליחים להציל מגילות מהסלוטייפ. זה אומנם חשוב מאוד, אבל כשיש בעיות הם מעדיפים לשמור אותן בסוד".

גם חסיה רימון, מומחית לשימור נייר ממוזיאון תל אביב, תומכת בטענות הקשות של רבין. "ד"ר רבין היא מדענית מהדרגה הראשונה. היא ניסתה הרבה שנים להסביר להם מה הבעיות, אבל הם לא רצו לשמוע ובסוף פיטרו אותה. צריך להבין ששימור הוא לא תחביב. מדובר במדע לכל דבר. המגילות דורשות מחקר רב לפני שמתחילים לטפל בהן. המשמרות שלהם עובדות כבר עשרים שנה באותה דרך, למרות שיש המון מחקר שאומר שדרך העבודה שלהן גורמת הרבה נזק. לדעתי, הן צריכות עכשיו לעצור את הכול, ולחקור איך עובדים", אומרת רימון.

"הנשים שעובדות שם", ממשיכה רימון, "לא משתייכות לקהילה המדעית של המשמרים המקצוענים. אף אחד לא מכיר אותן, הן לא כותבות מאמרים, ולא פוגשים אותן בשום מקום. הן סגורות במעבדה שלהן - ובמשך השנים מתפרסמות רק כתבות יחסי ציבור בעיתונים על העבודה שם, ולא מאמרים מדעיים. בכל פעם אני מנסה לקרוא בין השורות של הכתבות ולהבין מה הן עושות שם".

לפני כמה חודשים פורסמה ב'הארץ' כתבה מחמיאה ביותר למעבדה של רשות העתיקות. "היה כתוב", אומרת חסיה רימון, "שהן מדביקות נייר מלפנים כדי להוריד דבק. זה אומר שהן שמות דבק מסוים עם חומר נוזלי שסופג את הסלוטייפ שנמצא בתוך הקלף. יש לפחות שני מאמרים על הנזק שהתהליך הזה עושה. בדרך כלל, בעולם המקצועי של השימור, כל תהליך צריך לעבור הסכמה כוללת של החוקרים על כך שזה תהליך נכון".

רימון מקבילה את תחום השימור לרפואה. "רופאים כל הזמן מתעדכנים בשיטות טיפול. גם בתחום שלנו, מדענים מדווחים זה לזה על טיפולים וחומרים חדשים, ואתה מדווח גם על טעויות שעשית כדי שאחרים יֵדעו לא לחזור עליהן. אומנם לא מדובר כאן על חיי אדם, אבל בהחלט על נכסי תרבות ששייכים לכל עם ישראל. למי שמטפל בהן יש אחריות כלפי כל אחד בארץ. אנחנו צריכים מצוינוּת כאן. הם צריכים לדווח על טעויות, על שינויים, וצריכים לכנס מומחים ולצאת בפרוטוקולים. אבל משם יש שקט. הכול נעשה מאחורי דלתות סגורות. אותך אולי הזמינו לשם, אותי לעולם לא יזמינו".

ביקשת להגיע לביקור?

"לא ישירות", אומרת רימון, אך מבהירה - "אני לא מאשימה אותן בכלום, אני רק הייתי רוצה לדעת איך הן בודקות את עצמן. למשל, אני בכלל לא בטוחה שזה הזמן להוריד דבקים. הם מתעסקים בקלף ומוציאים ממנו אינפורמציה שאפשר להוציא גם בניתוח לא פולשני. יכול להיות שבתהליך הזה שהן עושות הדבק רק חודר פנימה לתוך הקלף ולא יוצא, אפילו שזה נראה נקי יותר מלמעלה. יכול להיות שזה גורם נזק. איפה הבדיקות שמוכיחות שהן אכן מוציאות את הדבק? אני לא מבקשת מרשות העתיקות דין וחשבון כזה על כל פריט שהם מוצאים, אבל המגילות הן מאוד חשובות. אני לא אדם שנתפס בדרך כלל לסמלים, אבל כאן יש חשיבות לאומית".

כאמור, אחת הנקודות שמעוררות ביקורת חריפה היא הנסיעות של המגילות לתערוכות בחו"ל. "אני יודעת מצילומים של מגילות שיוצאות להשאלה שחלקן חוזרות מקומטות, ושחלקן ספגו לחות. בכל פעם שזה נוסע זה חוזר עם נזקים. הן לא מפרסמות את הדרך שבה אורזים את המגילות, למרות שזה נוהל שאמור להיות מפורסם".

גם פרופ' אשל מתאר כי "לפני כמה שנים היה סיפור שבמסגרתו המגילות נשלחו לתערוכה בארה"ב, ואחת מהן, מגילת המזמורים, נחשפה שם לרטיבות ונפגעה. במקום להקים ועדה מקצועית ולראות איך מצילים את זה עכשיו ואיך מטפלים בעניין, הם העדיפו פשוט לשמור את העניין בסוד".

עיקר המהומה נסב על המתרחש במעבדה צנועה למראה, אשר שייכת לרשות העתיקות. מלבד שבע המגילות המוצגות בהיכל הספר שבמוזיאון, נמצאים עוד אלפי קטעים בידי רשות העתיקות. מדובר בכ-15 אלף קטעי מגילות המשתייכים ל-600 חיבורים שונים לכל הפחות. "המגילות כוללות את כל ספרי המקרא חוץ ממגילת אסתר, יותר מעותק אחד מכל ספר, כמו גם מזמורים, תפילות, כתבים חיצוניים וכתבים כיתתיים", מסבירה פנינה שור, מנהלת תחום טיפול ושימור ברשות העתיקות.

שור מפרטת את תהליכי השימור השונים שעברו על מקטעי הקלף מאז נמצאו במערות: בתחילה, בשנות ה-50 של המאה העשרים, ניצבה קבוצת חוקרים נחושה מול אלפי הפיסות שהובאו אליהם למוזיאון רוקפלר בתוך קופסאות סיגריות ושאר מכלי אחסון מזדמנים. החוקרים ערכו עבודת מיון ראשונית, אך דקדקנית. "כל שני קטעים שנראו להם קשורים זה לזה הם הדביקו בסלוטייפ, ומקטעים קשורים הונחו בתוך זוג לוחות זכוכית שהודבקו אף הם בנייר דבק. כך נוצרו 1,267 לוחות עם קטעי מגילות", היא מתארת. "הם כמובן עשו את הטוב ביותר שידעו בתחום השימור, ומבחינת המיון הם היו גאונים - כי כדי ליצור את הלוחות הללו היה צורך בידע עצום בכתבים היהודיים ובתיאולוגיה. אך יחד עם זאת, עם השנים התברר שזה פשוט הרסני, כי הדבק שבתוך הטייפ נכנס לקלף ומכלה אותו".

בשנות ה-70, לאחר מלחמת ששת הימים, הועברו הלוחות שהיו שמורים במוזיאון רוקפלר למוזיאון ישראל. "כבר אז ידעו שנעשו שגיאות. אז התחילו לפתוח את הלוחות, והחליפו את הסלוטייפ בדבק פרספקס ונייר, אבל אחרי 400 לוחות נגמר להם התקציב", אומרת שור. שאר לוחות הזכוכית נשארו לשכב באותו מצב שבו הונחו בשנות ה-50, עד להקמת רשות העתיקות ב-1990. זמן קצר אחר כך, החלו שוב לטפל במגילות.

"כשהוחלט להקים את מעבדת השימור, הדבר הראשון שעשו זה לחפש את המומחה בה"א הידיעה לשימור כתבי יד", ממשיכה שור. "גייסו את אסתר בויד-אלקלעי, מומחית לשימור נייר, שבחרה את ארבע הנשים שעובדות עד היום כמשמרות במעבדה. הן היחידות בעולם שמורשות לגעת במגילות עצמן. יחד עם לנה ליבמן, לימים ראש המעבדה, הן ערכו במשך שנה בדיקות וניסיונות בשיטות טיפול ושימור שונות".

בינואר 1993 הגיע למעבדה צוות מומחים בינלאומי: משמרים מספריית הקונגרס בוושינגטון, מומחים ממכון גטי לשימור בארה"ב ומומחים מאנגליה. "כולם", מספרת שור, "ישבו פה ועזרו לנו להחליט איך לטפל במגילות. על סמך הפרוטוקול שהצוות הזה כתב עובדים עד היום".

תהליך העבודה, המתמשך כבר 18 שנים, כולל הסרה של שרידי נייר הדבק וניקוי של קטעי הקלף. "אנחנו לוקחים לוח לוח, קטע קטע, ומטפלים. זה הליך ארוך, מייגע, דקדקני וסיזיפי כמעט. העבודה על כל סנטימטר מרובע נמשכת כשלוש שעות. גם הלכלוך שמורידים במהלך הניקוי נשמר ומסומן, כדי שיהיה אפשר לשייך אותו לקטע הספציפי. בינתיים, 95% מהלוחות נפתחו כבר וטופלו", היא אומרת. "הקטעים המטופלים מונחים לאחסון בין לוחות קרטון נטולי חומצה וחומרים 'נושמים', במקום לוחות הזכוכית שהפעילו לחץ ומנעו אוורור – ואז נשמרים במחסן מבוקר אקלים, התואם את תנאי החושך והטמפרטורה שנמדדו במערות".

תהליך השימור נשמע מיטבי למאזין הפשוט, אך מתברר שהתהליך הספציפי של ניקוי הדבק נמצא תחת ביקורת קשה של כמה מומחי שימור, הטוענים שבעצם ממשיכים לגרום כאן נזק חמור למגילות. ד"ר רבין מספרת שפנתה בעניין גם למבקר המדינה. ממשרד המבקר נמסר ל'מקור ראשון' שבעקבות הפנייה הם ביקשו בזמנו תשובות מהרשות לעתיקות, ואלו נמצאו מספקות בעיני המשרד.