בהחלט שם הולם יש למשרד: ביטחון פנים - משמע ביטחון "על הפנים". מערכת ה(צ)חוק עמוסה, והפושעים צוחקים כל הדרך אל הפשע. "העדפת שיקום על הרתעה" - זהו במשפט אחד שורש האיוולת של תרבות הנאורות המובילה גם את תחום ביטחון הפנים לקריסה. כל-כך אוהבים שיקום, ששכחו דבר קטן: תפקידו של שלטון החוק אינו רק לשפוט עבריינים, אלא להרתיע, כך שבסופו של דבר הסטטוס קוו במדינה יהיה שפוי, סביר ולא רווי בפשיעה.
הנאורים שוברים את הראש: למה יש כל-כך הרבה פשיעה? התשובה הרבה יותר פשוטה ממה שהם מסוגלים להעלות על דעתם: כי הפשע משתלם!
אי-אפשר שלא להבחין בכך, ששופטים (נאורים, כמובן) נורא אוהבים לרחם על עבריינים. יש דרך פשוטה להתמודד עם הלקות האינהרנטית הזו: צריך לחוקק חוק, לפיו יותר לשופטים לרחם על עבריינים במקרים נדירים בלבד. למשל: בעבירות כנגד שופטים ובני משפחותיהם. או אז יורשו השופטים לרחם על הנאשמים בכיף וללא הגבלה. אבל, בכל הנוגע לציבור - יחויבו השופטים להגן עלינו! לאחרונה היו עבירות רבות נגד שופטים, אפילו זרקו נעל על נשיאת ביהמ"ש העליון. שפע הזדמנויות עבורם לממש עד תום את יצר הרחמים שלהם, שאינו בר כיבוש כלפי פושעים.
כדאי לחוקק חוקים מעצבי תרבות וסוגרי פרצות כמו "חוק חובת תום לב". רוצה להרוויח בשיטה הקפיטליסטית? בבקשה, אבל ביושר. תעשה מבצעים, תציע מוצרים מפתים, אבל תיזהר שלא להטעות. בלי אותיות קטנות ובלי ניסיון להסתיר פגמים או חסרונות. הלקוח צריך לקבל את מלוא המידע הרלוונטי. תחרותיות - כן, ניצול - לא. חוק כזה ישנה לגמרי את תרבות השיווק.
כדאי להקים גוף לבקרת האכיפה. החוק אולי יבש כמו מדבר, אך אכיפתו רטובה כמו אוקיאנוס. קצת אבסורד שכל המכובדים מתרכזים סביב היכל החוק, בשעה שמערכת אכיפתו פרוצה לרווחה ומתנהלת על-פי שיקולים עלומים. אפשר לדמות את החוק לחומה בצורה ובה מסוף מעבר ענק ומרשים ביותר המתיר מעבר למורשים בלבד - זהו לשון החוק. במרחק כמה מאות מטרים משם החומה נגמרת וכל הפושעים עוברים בנחת - זו מערכת האכיפה.
יש גם דוגמה מציאותית: ציר פילדלפי - לשון החוק, המנהרות שמתחתיו - אכיפתו... יש חוקים שכמעט לא אוכפים כמו בנייה בלתי-חוקית של ערבים. תחום האכיפה פרוץ לחלוטין ומופקר לשיקולי דעת מזדמנים של בכירים שונים. מה שווה חוק ללא אכיפה? שום דבר. מהי הבקרה על האכיפה? כמעט שאיננה קיימת. מהי מידת אכיפת חוקי העבודה? עלובה במקרה הטוב, ואף אחד לא מצליח להבין מדוע משק העבודה קרס והפך לשוק עבדים. מעבידים רבים עוברים על החוק מתוך ידיעה שזה כדאי.
סגירת תיקים מחוסר עניין לציבור צריכה לעבור ועדה ובה נציגי האינטרס הציבורי יוודאו שאכן הציבור באמת נורא משתעמם מהתיקים הללו. חוסר עניין זה באמת פטנט מצויין להקל על המערכת, אבל מתכון מעולה לעידוד פשיעה. כדי למנוע את העבירות החמורות צריך להשית עונשים מרתיעים כבר בעבירות הקלות. משפטנים ללא ידע באסטרונומיה מתקשים להיזכר במושג "צדק", אך חברה המתנהלת בהיעדרו הופכת מהר מאוד לסדום ועמורה.
הצעה חשובה נוספת: פיצויי עתק "בילט אין" כבר במשפט הפלילי. לא קנס (למדינה לא מגיע פרס), ולא פיצויים קטנים ועלובים כפי שמקובל. פיצויים גבוהים מאוד בכל מקרה שיש בו פושע וקורבן. כך ללא תלות האם השופט ירצה לרחם על העבריין או לא, תהיה גם מכה כואבת מאוד בכיס וגם נחמה יפה לקורבן. כל זאת ללא תלות בגיל העבריין או בכל נסיבה מקילה אחרת.
לקטינים אפשר יהיה לפרוס את התשלום לעשר שנים. במקרים חמורים כמו התעללות בזקנים או הונאות בקנה מידה של "חפציבה", צריך להשית חליטת רכוש. הכנסתו של העבריין לכלא אינה מהווה שום פיצוי עבור הקורבן. כאשר יהיה משתלם יותר להיות קורבן מאשר עבריין - הפשע יקטן.
יש להוריד את גיל הקטינות לגיל הוצאת רשיון הנהיגה, ולהתייחס לבני נוער כאחראים למעשיהם. לא יתכן שילדות של
מתנחלים יעצרו עד תום ההליכים בתנאים המתאימים לאנסים ורוצחים, בעוד אנסים צעירים יטופלו בכפפות של משי, ואנסים עוד יותר צעירים כלל לא יועמדו לדין כי הם מתחת לגיל האחריות הפלילית. כל הרעיון של חסינות גורפת לקטינים (למעט ילדות של מתנחלים) הוא בהחלט מרנין, אך לוקה בדיוק באותה הבעיה שיש ליתר הרעיונות המלבבים של הנאורים: החיבור למציאות.
גם הרעיון הנאור של שחרור רוצחים בלתי-שפויים, הוא בלתי-שפוי בפני עצמו. אפשר לדאוג לצוותי רפואת נפש במחלקות מיוחדות בבתי הכלא, אבל אסור לשחרר אדם שהוא מסוכן לציבור, או לאכסן אותו במקום ממנו הוא יכול לברוח. צריך לחזור על המסר כי הנאורים מתקשים לקלוט אותו: טובת הציבור חשובה יותר מטובת העבריין! הקונספציות של הנאורים בהחלט מרגשות, אבל הם כאן כדי להגן על הציבור, לא על הקונספציות שלהם.
כמו-כן צריך להפסיק כמעט לחלוטין עם כל הגישורים והפישורים, העסקות וההסדרים, ולהתירם רק במקרים נדירים ובאישור מיוחד. שופטים צריכים להתחיל לשפוט! בתי משפט אינם "בתי חרושת לפשרות", ושופט אינו בורר שתפקידו לאיים על הניצים שיפתרו את הבעיה ביניהם כדי שהוא לא יצטרך לעבוד קשה. יותר מדי התלהבו אצלנו מ"משפט שלמה": פשרה, כל אחת תקבל חצי, הבא בתור בבקשה...
התירוץ שבית המשפט עמוס נדחה על הסף. בוודאי שהמערכת תהיה עמוסה אם לפושע כדאי להתבע או להגיש תביעות סרק, כי כמעט תמיד הוא ירוויח משהו בפשרה. צריך גם לקצר בפסקי דין. להפסיק להתרשם ממגילות ולהתחיל להתרשם מפסיקות נוקבות המשדרות מסר מרתיע לציבור. מכיוון שזו מדינה דמוקרטית צריך להתיר לאזרחים לצלם בווידאו בבתי משפט.
כמו המשפט הידוע בארה"ב: "In gold we trust", כדאי שהמשפט הבא יהיה כתוב באותיות קידוש הלבנה בכל בית משפט, מעל כל שופט בארץ: "הפושע אחראי על הפשע, מערכת החוק אחראית על רמת הפשיעה!" זאת כדי שלכולם יהיה ברור מי האחראי האמיתי למה שקורה כאן.
הערה: כמובן שאם לא יהיה שינוי במגמת החזירות, לא תהיה אכיפה אפקטיבית של חוקי העבודה והפערים החברתיים ימשיכו לגדול, אנחנו צפויים להגברת הפשיעה באופן טבעי.
נאורים: אם אינכם מסוגלים לנהל מערכת אכיפת חוק אפקטיבית, לכו. נכשלתם, פנו את מקומכם בבושת פנים ולכו. תודה.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
