ועדת חקירה למשט: כן, אבל...

במשיכת החבל בינינו לבין הערבים בכלל והפלשתינים בפרט, התופעה שאפיינה את התקופה עד מלחמת ששת הימים הייתה שאנו היינו סמוכים אל שולחן ההבלים של היריבים שלנו. לא היינו צריכים להשתמש בראש היהודי כדי ליזום. די היה לנו לשבת ולחכות היכן הם ימעדו. מכאן אמירתו של אבא אבן ש"הערבים לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אבל לא עוד. מאז 1967, למעט תקופות קצרות באמצע, במשחק הכיסאות התחלפו היושבים. הערבים לא צריכים לעשות מאומה ורק להמתין, לא הרבה, לפאשלות מבית היוצר של ישראל. אירוע השיט לעזה הוא הדוגמה הטרייה. אנחנו, שהצלחנו במשך השנים להציג את חמאס כארגון טרור שאין איתו שיג ושיח, נותנים לו את מלוא החשיפה. הוא פרטנר. אנו אלה שהפכנו אותו לפרטנר, וכל הבל פה אחר שווה פחות מקליפת השום. ככה במתיחת המו"מ לגבי שחרור גלעד שליט וככה לגבי ניהול המצור על עזה.

משחיתים מילים לריק. יורים לכל הכיוונים ומחפשים את האשמים לגלי הצונאמי של שנאת ישראל, שהתגברו בעקבות סיכול הניסיון האחרון להפוך את עזה החמאסית למוצב אירני דרומי, דוגמת המוצב הצפוני האירני/חיזבאללאי שהקים אחמדינג'אד בלבנון, כשאנחנו ישנו בשמירה.

12:00 בצהריים. חצות היום. ראש הממשלה מודיע על מסיבת עיתונאים שצפויה להיערך בשעה 14:00. הכתבים נדרכים. איש אינו יודע את הנושא. השערות וניחושים מציתים את הדמיון, מבעירים תבערה בלבבות. בתוך דקות מתפשטת הידיעה בכל רחבי המדינה. האינטרנט רוחש שמועות, השערות וניחושים. "ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת לקבל את הנס האחד אין שני לו", כתב נתן אלתרמן.

"ובתקופת תמוז יוצא השמש מחיקו בשביל לבשל את הפירות ואין העולם יכול לעמוד בו. למה? שאורו קשה" (תנחומא תצווה ח')

בימים האחרונים אני מתעורר על צד שמאל. פשוט לא מבין מה קורה בזמן האחרון לשמאל שלנו. בטרם הגיעו ספינות השודדים המחבלים לחוף, וכבר אצו רצו "פעילי זכויות אדם" להגיש בג"צ. התקשורת שידרה כל הזמן את חנין זועבי המאשימה את צה"ל בפיראטיות ובהפרת החוק הבינלאומי, בכך שעצר את "המשט ההומניטרי" 130 מייל מחוץ למים הטריטוריאליים. וב"על צד שמאל" מופיע מאמר ציני המציע לכבד את "פעילי השלום" בממתקים.