כל אחד צריך חבר

מישהו לדבר איתו... קשים הם ייסורי הנפש יותר ממכאובי הגוף, ומי שחווה - מכיר: הנפש הכואבת לוחצת ומחניקה. והאדם הכואב בנפשו עלול לחלות חס וחלילה.

ולכן, לימדו אותנו חז"ל: "דאגה בלב איש - ישיחנה" - יש לבטא צער או כאב בדרך כלשהי. אסור לשמור בלב. צריך מישהו לשתף, ללבן, לדבר. צריך אוזן קשבת. צריך חבר.

כי עם הרצון הכי גדול, לעתים אין ביכולתו של אדם להרגיע עצמו. וכל ההרצאות והדיבורים וכל הסיסמאות על חשיבה חיובית לא יעזרו כאן. צריך לדבר. צריך מישהו שיקשיב. וחז"ל פסקו נחרצות: "או חברותא או מיתותא" (או חברות או מוות). קשה בלי חבר! קשה ללמוד לבד, קשה להתמודד לבד, קשה ללכת לבד.

אדם ללא חבר, אדם ללא אוזן קשבת בצערו, עלול לנבול לבדו. חוסר היכולת להתבטא ולשתף, אי-מציאת אדם מקשיב, עלולים לגרום להסתגרות וללחץ נפשי גדול מהצער בו הוא כבר נמצא.

אם עבר אדם טראומה קשה חס ושלום, זה לוחץ בפנים, מערפל את חשיבתו, מבלבל את מחשבותיו - ובתוכו הופך הכל לגוש כבד, לוחץ ומחניק. דברים מעין אלה עלולים לגרום לביטוי פיזי קשה שהוא המחלה. המחלות הן סימפטום לכאב נפשי שלא בא לידי ביטוי ולא הייתה יכולת להשתחרר ממנו.

וכאן נוכל לעזור – בהקשבה. יכולת ההקשבה לאחר אינה רק מקלה על סבלו הנפשי, היא גם תמנע ממנו לחלות. שני חסדים בעשייה פשוטה אחת. לתת יחס וביקורת כפי שהיה דן את עצמו, חמלה כפי שהיה חש על עצמו. סבלנות כפי שירצה לעצמו. כך צריך שיהיה החבר.

לכל אחד קשיים בדרך, לכל אחד הניסיונות שלו. אבל יש חסד שכל אחד יכול להעניק - זמן איכות של הקשבה מלאה. לא ביקורת, לא שיעור לחיים, לא תוכחה. לא הטפה. רק האזנה. כפי שנאמר: "עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע" [מסכת חגיגה, דף ג' ע"ב]. ומהי אפרכסת? זהו כלי רחב בצד אחד וצר בשני, כדי להיות צינור המסוגל לקבל לתוכו... וזוהי תכונה נדירה. הקדשת זמנך לאחר, הקשבה עם "לב שומע". הכוח להמשיך כבר יגיע...