לא רק ששיפוץ הרחוב בן 5 הקילומטרים נמשך שלוש שנים – כעת גם חוזרים אחורה. השבוע קירצפו את הכביש בפינת ארלוזורוב, שם סללו רק לפני כשנה. בקטע שליד כיכר רבין כבר כמעט ונעלמו סימני התנועה ומעברי החצייה, והם נצבעו להערכתי לפחות שלוש פעמים מאז החל הפרויקט.

זה מה שקורה כאשר גוף ציבורי מבצע פרויקט בכסף ציבורי. מתחילים מזה שבוחרים את הקבלן הזול ביותר, ומסיימים (טוב, כמעט מסיימים) בזה שעושים שוב ושוב את אותה עבודה ומוציאים עוד ועוד כסף.

שאלה למתחילים: האם ענייני מיסים, פירוקים וכינוסים הם עניינים כלכליים? תשובה למתחילים: ודאי שכן. תשובה למתקדמים: לא ולא.

בבית המשפט הכלכלי, היוצא לדרך בשעה טובה בעוד חודשיים וחצי, לא יידונו הנושאים שציינתי. אז מה נשאר לו? דיני חברות ודיני ניירות ערך. חשוב מאוד, אבל לא שכיח כמו התחומים שנלקחו ממנו, וגם לא בעלי השלכות רוחב כמו אותם נושאים.

התוצאה של המהלך התמוה הזה היא, ששני התחומים המאוד-חשובים הללו יישארו למעשה בידי שני שופטים תל אביביים בלבד: ורדה אלשיך ומגן אלטוביה. לראשונה יש 2,800 תיקים בשנה, לשני – 1,000. אמרו לנו שבית המשפט הכלכלי נועד לתת מענה מהיר לסוגיות שכל יום המתנה בהן גורם נזק – ובפועל הנציחו את הסרבול.

הטיפול באסון המסוק ברומניה מלמד, שלפחות בתחום התקשורת – לא למד צה"ל דבר מפרשת ה"מרמרה". שוב היו ידיעות ממקורות חוץ, שוב היו דיבורים בפורומים ברשת, שוב היו ציוצים בטוויטר – ושוב היו שעות רבות של שתיקה מצד ישראל הרשמית.

ודאי שיש לשמור על כללי ביטחון ועל הצורך להודיע למשפחות לפני כל פרסום פומבי. אבל כמה זמן זה כבר יכול לקחת בימינו? שעה? שעתיים? חוץ מזה, חייבים להביא בחשבון שמה שקוראים ויודעים הגולשים והמצייצים – יודע כל העולם. היזכרו בנפילתו של אסף רמון, כאשר התקשורת ידעה על האסון עוד לפני אמו, רונה. זה גם אומר משהו על היעילות של המערכת הצה"לית ביצירת מגע עם המשפחות, שחשבנו שלצערנו כבר הגיעה לשיאה בשל הניסיון שצברה.

ההתנהלות הנוכחית אינה רצינית, אינה מקצועית ואינה מחוברת לעולם העכשווי. אם זה לא ישתנה במהירות, נמשיך לשלם מחיר תדמיתי ומוראלי כבד – גם בביתנו פנימה וגם כלפי העולם הסובב אותנו.

"רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמיתית". זוהי אחת מססמאות הפרסום החדשות של ידיעות אחרונות. ועל זה אמרו חז"ל: טול קורה מבין עיניך.

את זה אומר לנו העיתון, אשר מתוך אינטרסים מסחריים מגן בשנים האחרונות בחירוף נפש על אהוד אולמרט ותוקף בכל הזדמנות אפשרית את בנימין נתניהו. את זה אומר לנו העיתון, שמקדם בחלק המערכתי שלו מוצרים השייכים לחלק המסחרי שלו (דוגמה אחרונה: יום שישי שעבר, ידיעה על רכישת זכויות מוצרי ג'סטין ביבר בידי חברת-בת של קבוצת ידיעות). את זה אומר לנו העיתון, אשר מתעלם מכל ידיעה הקשורה למתחריו, גם אם יש בה חשיבות לציבור (כגון מכירת השליטה במעריב). בקיצור: את זה אומר לנו העיתון שהגדרתו כ"עיתונות חופשית ואמיתית" היא בדיחה אחת גדולה.

אם מישהו היה זקוק לעוד הוכחה לפיה הדיווח העיתונאי נעשה מן הפוזיציה, הוא קיבל אותה השבוע עם פרסום נתוני TGI לחשיפה לתקשורת במחצית הראשונה של 2010. בואו נראה כיצד טופלו הנתונים באתרי האינטרנט הרלוונטיים עם פרסומם (ד', 28.7).
ynet וכלכליסט התעלמו לחלוטין מן הסקר, לפיו נרשם שוויון בין עיתון-האב שלהם, ידיעות אחרונות, לבין ישראל היום. נתון בלתי מחמיא נוסף היה, שכלכליסט נמצא רק במקום השני בין העיתונים הכלכליים – וגם זה כמובן לא פורסם. במקום זה, פרסמו שני האתרים סקרים שהזמין כלכליסט עצמו, ולפיהם הוא העיתון הכלכלי הנקרא ביותר ובהפרש ניכר; התוצאות, אגב, היו זהות לחלוטין בשני הסקרים, עד רמת הפרומיל.

גלובס פירסם את הנתון על ידיעות אחרונות וישראל היום, אבל הייתה לו בעיה אחרת: הוא עצמו רשם ירידה חדה לעומת יוני 2009. הפתרון? להדגיש שעל פני השנה כולה, הוא מתחזק לעומת TheMarker.

TheMarker נתן את כל התוצאות, וכמובן הבליט את הנתון לפיו הוא זוכה לחשיפה גבוהה משל כלכליסט וגלובס ביחד. לעומת זאת, התעלם TheMarker מהירידה החדה שספגו הוא עצמו ועיתון-האב הארץ בשנה האחרונה. ואילו NRG של מעריב התעלם לחלוטין מכל העסק; לא פלא לנוכח העובדה שהוא ממשיך לצנוח, ובקצב הזה יהיה העיתון הרביעי בתפוצתו בישראל.

המסקנה: אם העיתונים הגדולים מסוגלים לשחק עם המציאות כאשר היא נוגעת להם, מי לידנו יתקע שהם אינם עושים זאת גם במקרים אחרים?

בתור אדם שלא אוהב במיוחד לעמוד בתור, הזמנתי בטלפון את משלוח ערכות המגן לביתנו. שילמתי 25 שקלים, נקבע תאריך (14 ביולי) ואפילו הגיעה קבלה. מה לא הגיע? ניחשתם נכון: העֶרְכּות.
ב-21 ביולי התקשרתי שוב. הפקידה התנצלה ואמרה שהיא לא יכולה לקבוע לי מועד חדש, כי קודם לכן היא צריכה לפתוח תלונה על כך שהערכות לא הגיעו. פתחנו תלונה. היא הבטיחה שיתקשרו אתי תוך יומיים.

מכיוון שכמובן לא התקשרו, התקשרתי אני ב-26 ביולי. התשובה שקיבלתי הייתה שב-23 ביולי השליח היה אצלנו אבל חזר בנימוק ש"הכתובת לא ידועה". הפקידה בעצמה לא ידעה איך לאכול את ההיגיון המשונה הזה ואמרה שהיא מעבירה אותי לממונה עליה. אחרי שלוש דקות של שקט מצידו השני של הקו, נמאס לי וניתקתי.

הסוף היה טוב: אתמול, באיחור של שבועיים, קיבלנו את העֶרכות.
מקור ברשות הדואר הסביר לי, שהרשות פשוט לא נערכה לכזו כמות של פניות. בהחלט ייתכן, ואז מגיע ציון לשבח לציבור הנענה לקריאת צה"ל. אך אם הרשות אינה מסוגלת להתמודד – או שתחלוק את העבודה עם עוד גוף, או שתודיע שאין חלוקה עד מועד מסוים, אבל לא שתבטיח ולא תקיים.