נשות הלומי הקרב - הגיבורות האמיתיות

אכן, אני מאמין שמגיע צל"ש לכל בת-זוג של הלום-קרב שלא נטשה את המערכה ואת בן הזוג שלה. לא קל לחיות עם הלום-קרב, לא קל לגדל ילדים (או לגדול כילדים) בצל הלם הקרב, צריך סבלנות וסובלנות אין קץ, חייבים אהבה ללא גבולות וללא תנאי. את נשות הלומי הקרב לא מעריכים מספיק לדעתי, לא נותנים להן מספיק כלים. כרגיל, גם בנושא זה המערכת מפשלת, חסרת רגשות ואפילו דורסנית. רק הכסף מדבר. הרצון לחיסכון בכסף מעביר בעלי תפקידים על דעתם, לא רוצים להבין שזו מערכה אבודה, לא יטפלו בזמן בפצע - הוא יהפוך לנמק, לא יטפלו בנמק - ייאלצו לגדוע את האיבר. אז לא זו בלבד שלא יהיה חיסכון בכסף, ההוצאות ירקיעו שחקים והנכה ומשפחתו יחוו סבל בל ישוער! אבל, לצערי, אני יודע שאנחנו מדברים וכותבים לקירות חסרי-רגש, שום דבר לא עוזר, אין וכנראה לא יהיה שיפור.

לצערנו, מלחמות ישראל יצרו הלומי-קרב רבים, ברמות שונות, בפגיעות שונות. ממלחמת יום כיפור חזרו הלומי-קרב רבים, רובם לא הבינו מה קורה להם, התביישו במצבם. רובם ניסו לשקם את חייהם ברמות הצלחה שונות. המערכת שאמורה הייתה לטפל התעלמה במקרה הטוב. במקרה הגרוע "זכו" הלומי הקרב לטיפול לא מתאים שגרם לנזקים בלתי הפיכים. להבנתי, רק במלחמת לבנון השנייה החלו לקחת אחריות ולטפל בחיילים עוד לפני הופעת הסימפטומים (כך פורסם) - מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

בדרך-כלל לא מרבים לכתוב או לדבר על הלומי הקרב, הם זניחים, אינם מעוררים תשומת לב כמו קטועים או משותקים, המראה שלהם מטעה ובעצם גורם לנכות כפולה. גם המערכת בדרך-כלל לא מתייחסת כראוי; במקום לטפל - מקצצים?! גם כאשר כותבים ומציפים את הבעיות, זה לא ממש מעורר את המערכת או את הציבור. "להשיב כבודם" - בכותרת זו בחר הח"מ "לעטר" מאמר בנושא הלומי הקרב. אלפי אנשים קראו, אז מה? מה קרה מאז? כלום!

לצערנו, ישראל מובילה בתחום הלומי הקרב; למרות זאת, אנשי מקצוע בארץ חלוקים בדעתם - בעצם תלוי את מי שואלים. אם אנשי המקצוע מייצגים את משרד הביטחון, הם יגמדו את הנושא ויספרו כל מיני אגדות חסרות ביסוס. חיסכון הכסף גובר על ההיגיון. אך אם שואלים אנשי מקצוע אובייקטיביים, כמו פרופסור זהבה סלומון שקיבלה פרס ישראל על עבודתה בתחום, הדעות יהיו שונות לחלוטין.

אני חושב שהגיע הזמן להתעורר ולעורר!

חיפוש בארכיון העלה קובץ זה - אני מאמין שהמילים אומרות את הכל, או לפחות את הרוב:

• חיים שכאלו
  
  פיצוץ, אש, מכה,
  דממה קשה,
  מהומה רבה,
  הכל השתנה.
  לך ולמשפחה,
  כבר אין דרך חזרה.
  העבר, חלומות באספמיא,
  ההווה, מציאות עגומה,
  העתיד, תחזית שחורה.
  אנשים עוזרים, חלקם באהבה,
  ואז, לעיתים רואים אור בקצה המנהרה,
  במציאות הקטר דוהר לקראתך.
  ערב מגיע, אנשים מחייכים,
  אצלי צצים כל הכעסים.
  טלוויזיה ברקע, נשמעות צהלות
  אני נזכר, בכל הצרות.
  מתי יסתיים זאת לא אדע,
  לאיש לא איכפת,
  עוד שבוע או בעשור הבא,
  ואולי לבסוף המוות יביא גאולה.

לכל אחד יש את התרפיה שלו, הדרך להתמודד עם המצב (אם יש בו שביב של כוח להתמודד עם המצב). הנכה, אשתו, ילד או בן-משפחה - כולם סובלים בדרך כזאת או אחרת. נשות הלומי הקרב בדרך-כלל שקטות, הן לא ממש נשמעות, כמעט בלתי נראות, אבל הן הגיבורות האמיתיות, בלעדיהן רוב הלומי הקרב לא ישרדו. גם רבקה פומרנץ, אשת הלום-קרב, מתמודדת. ההתמודדות שלה הולידה את הספר "נכות חיים".

כותבת לי רבקה:

• "בעלי, אותו הכרתי במהלך שירותינו בצבא, נפגע שלוש פעמים בהלם קרב: במלחמת ששת הימים (לא ידעתי על כך עד שפנינו לעו"ד להגיש התביעה להכרה בו), במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. הוא הוכר נכה צה"ל רק לפני כחמש שנים.
  
  החיים בבית מאז חזר פגוע ממלחמת ההתשה הפכו בלתי אפשריים: מצד אחד הוא לא נטל שום חלק בכל הקשור לבית ו/או לגידול וחינוך הילדים, תוך התכחשות לעובדה שקרה לו משהו במלחמה, וכל נטל הבית וגידול הילדים נפל עלי בלבד, ומאידך התחיל מתפרץ כל הזמן, ללא התראה מוקדמת ומבלי שתהיה סיבה לכך, ושום דבר שאמרתי או עשיתי לא מצא חן בעיניו עוד. כל אותה עת תפקדתי כאב, אם מטפלת ויחד עם זה עבדתי מחוץ לבית. את עובדת פגיעתו במלחמה בהלם צריך היה להסתיר. הוא עצמו התכחש לכך.
  
  חזרתו הביתה עם מראות המלחמה הסיתו את חיינו למסלול חיים בתוך שדה מוקשים: איש מבני ביתנו ומבאי בתינו לא ידע היכן לדרוך ומה לעשות כדי שלא תהיה ההתפרצות הבאה, כי זו גרמה תמיד לפגיעה בי או בילדים ולהשפלתנו. הלילות היו לילות של ביעותי לילה והשינה אינה שינה. החיים בצל בעל הלום קרב הם חיים של מתח בלתי פוסק, של לבד. של בדידות. הכל רבץ ורובץ עלי. כל החלטה אני צריכה לקבל לבד. ומה שלא אעשה זה תמיד אינו מתאים. בשנים האחרונות התחלתי לגלות שגם אני סובלת מאותם תסמינים שמהם סובל בעלי ואכן, נבדקתי אצל אנשי מקצוע והם קבעו שגם אני סובלת מנכות..."