דרשת השבת - פרשת וישב

אֵשׁ וּלְהָבָה וְקַשׁ
עַד הֶנָּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב וַיֵּשֶׁב
וּמִכָּאן הַכָּתוּב עַל יוֹסֵף סוֹבֵב
וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ מְאַכֶּלֶת
וּבֵית יוֹסֵף לְהָבָה וְשַׁלְהֶבֶת

מוּל אֵשׁ וּלְהָבָה עֵשַׂו לֹא יִגַּשׁ
פֶּן יְאֻכַּל בֵּיתוֹ הֶעָשׂוּי מִקַּשׁ
יצא נִיצוֹץ מִיּוֹסֵף וְיִשְׂרֹף הַכֹּל
וּמִי יָכוֹל לָעָם שֶׁבָּנָיו כְּאֶשְכֹּל

רַק רִיב אָחִים בְּכוֹחוֹ לְחוֹלֵל
שֶׁזֶּרַע יַעֲקֹב יִנְטוֹשׁ בֵּית-אֵל
יִחְיוּ כְּגֵרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם
וְיִזָּקְקוּ לְעֶזְרַת יוֹסֵף אָחִיהֶם


גלגוליהם של בני יעקב

אלה ישוביהם וגלגוליהם של בני יעקב עד שבאו לכלל ישוב בארץ כנען אחרי יציאתם ממצרים. רש"י בקש לאמר בכך, כי מלות ההמשך לפסוק הפותח בפרשה: וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען- אֵלֶּה תולדות יעקב-,(לז/א), בא לאמר בתמצית רבה מאד, את כל אשר ארע לבני ישראל מאז שב יעקב מחרן לארץ מולדתו ארץ כנען ומשם ירדו בניו והוא יחד אתם למצרים, עד ששבו צאצאיהם השבטים אליה עד שנאמר וַיֵּשֶׁב (ישראל) הכונה לישיבת קבע. זו תמצית שבתמצית כל מה שעתיד לקרות לישראל מיציאתו מארץ מולדתו עד שובו לארצו מארץ גלותו ממצרים. בכך רצה הכתוב לאמר: עד הנה תולדות יעקב.

מכאן ואילך מתחילות תולדות עם ישראל שראשיתו בתולדות יוסף. הכתוב מצין כי יוסף היה חביבו של אביו יעקב, וכפי שקרה עד כה, הצעיר מועדף על פני הבכור בתורה (יצחק על ישמעאל, יעקב על עשו ועתה יוסף על אחיו) מפני שיוסף היה דומה מאד ליעקב בַּכֹּל. והרי שורה של הקבלות בדמיון בין יעקב ליוסף: הראשון , הדמיון הפיזי בפנים כפי עולה מהגדרתו כ-בן זקונים, ביטוי זה נדרש כ-בעל זיו פנים , או זיו איקונין (תוי פנים) השני, אהבת יעקב ליוסף מקורה באהבת יעקב לרחל אמו של יוסף. השלישי, כל מה שארע ליעקב ארע גם ליוסף: זה נשטם (היה שנוא) וזה נשטם, זה (יעקב) אָחִיו בִּקֵּש לְהָרְגוֹ, וזה (יוסף) אֶחָיו בקשו להרגו.

מכאן הכתוב איננו מפריד בהביאו את תולדות יעקב והוא כורך אותם בתולדות יוסף שנאמר: אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'.. ( לז/ב) כמובן שניתן גם לפרש את הכתוב אחרת בכך: עד כאן תולדות יעקב. (לשים נקודה) ומכאן ואילך תולדות יוסף. תולדות יעקב היו מלאי ענין מלידתו ועד שובו מלבן. מכאן ואילך סיפורו של יוסף (שהיה) בן שבע עשרה וגו'.. רב ענין ביחוד לגבי כל אשר התרחש מרגע מכירתו לישמעאלים - המדינם עד פטירתו בסוף ויקרא. ההתרחשויות בתולדות יוסף מתחילות בהלשנה שאימץ יוסף לו כדרך למצוא חן בעיני אביו, ועד לדאגה החריגה שדאג יעקב ליוסף שהבליטה את אהבתו לו, מעבר לכל יחס של אהבת יעקב ליתר בניו ככתוב: וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתנת פסים.(לז/ג). מדרש אגדה דורש: שהיה יוסף עושה מעשה נַעֲרוּת (של נוער מעשה גנדרנות) מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה, פשוט היה כמִתְנַשֵּׂא וְשׁוֹבָב. זה עומד לקבל ביטוי בפרשה זו בחלומות שחלם, או יותר נכון במה שֶׁסִפֵּר לְאֶחָיו כי חלם. לפי חלומות אלה עתידים אחיו ואפילו אביו שישתחוו לו אפים ארצה. חלום שנתגשם.

הברכה ליעקב אני אל שדי פרה ורבה גוי גדול

האם ברכה זו נתגשמה , והרי ברור שלא. היתכן כי ברכת השם לא תתגשם? . מדוע נשאר עם ישראל עם קטן מכל העמים, למרות שהאמירה והרביתי את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים חוזרת אצל כל האבות.אם נתחיל מאברהם אנו קוראים אחרי עקדת יצחק, שזה היה הניסיון הקשה ביותר שעמד בו אברהם בהר המוריה, מברך אותו האלהים: כי ברך אברכך וְהַרְבָה אַרְבֶה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אֹיְבָיו.(וירא כב/יז) . ברכה זו נתנה גם ליצחק וליעקב כפי שהדבר קבל ביטוי אצל יצחק בפרשת תולדות: גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך ... והרביתי את זרעך ככוכבי השמים .... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.(תולדות כו/ג,ד) ובפרשת וישלח אמר ליעקב-לישראל: ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי גדול וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו.(וישלח לה/יא). יכולים אנו לאמר כי רק הברכה שניתנה לאברהם נתגשמה כי העמים שיצאו ממנו כ-אב המון גויים הם כל עמי הארץ וזו כמות אנושית עצומה. הקושי הוא שהברכה נתנה גם ליצחק וליעקב ולפי כמותו של עם ישראל בכל הדורות, הרי הברכה מבחינה כמותית לא נתגשמה. אלא מה, כאשר כל בני האדם יאמינו בה' ובתורתו תתגשם נבואת הנביא שהגדיר זאת בכך בית אלהינו הוא: "בית תפלה יִקָּרֵא לכל העמים". (ישעיהו נו/ז) אולם כיון שישראל קבל את התורה ועמים אחרים דחו אותה, עם ישראל נשאר עם קטן בכמות אך גדול באיכות, לעומת יתר אומות העולם שהם רבים בכמות ומעטים באכות. לית מאן דפליג כי האכות גוברת על הכמות. עם ישראל נתנסה ומתנסה בכך לאורך הדורות. כל שאמונתו איתנה איכותו איתנה וככל שאמונתו רופפת איכותו רופפת. לכן ככל שהעמים יכירו באמונה שאברהם הִקְנָה אותה לאנושות, הברכה לאברהם ולאבות תתגשם בנו כעמו ישראל.

להוציא המרגלית מן החול

אנו מתקרבים לחג הָחַנֻכָּה שהוא חג מדרבנן המסמל את עמידת ישראל הקטן בְּכַמּוּתוֹ אך גדול בּאֵיכוּתוֹ בפני צר ואויב הגדול בכַּמּוּתוֹ וקט בְּאֵיכוּתוֹ. אויבי ישראל שבקשו לשעבדו ולהעבירו מאמונתו למרות כמותם לא עמדו בפני איכותו של ישראל, כאמור האיכות עולה על הכמות , זה הוכח במלחמת המכבים שהיו שם מעטִים כנגד רבים. ובכל מלחמות ישראל הוא עמד מול עמים עדיפים במספרם עליו. מתברר כי ישראל ישאר מיעוט בעמים עד אשר אלהי השמים יטע בלב העמים את האמונה שישראל אמץ . עד אז יוסיף עמנו לעמוד מול כוחות עודפים ,דבר זה מחייב אותנו לחזור את מקורותינו כדי לזכור ולהזכיר לעצמנו שאסור לנו להתרשל ולתת להוללות ולאי אכפתיות ולאמירה לסמוך לשלוט בחיינו, צריך להתנער מתרדמתנו ולהשאר ערים תמיד ולשנן לעצמנו: אם אין אני לי מי לי. אין לסמוך על אחרים ולתלות תקוות בהם, כי הם יעמדו לצדנו במקרה הטוב , כל עוד ונעשה רצונם ותמיכתם בנו לא תסכן אותם וגם תעלה בקנה אחד עם שאיפותיהם שלא תמיד שאיפות אלו תואמות את שאיפתו של עם ישראל. עלינו לזכור את משל המרגלית , איך להוציא המרגלית מן החול ואת משמעות "האש" , "הלהבה" ו"הקש" בדברי רש"י , כאשר "האש" ו"הלהבה" משולים לעמנו ו"הקש" משול לצרינו. הוה אומר למרות כמותו הגדולה של הקש (עשו, או ישמעאל) ניצוץ אחד מֵאִשֶּׁנוּ וּמִלַּהֲבָתֶנוּ יחסל אותו וישימו כלא היה. מובאים כאן דברי רש"י שהם תמיד אקטואליים שמדמה במשלו הראשון את ישראל למרגלית הטמונה בחול ומדמה את החול לגויים. וככל שהחול רב כך קשה למצוא את המרגלית שנטמנה בו וכך הוא מתאר זאת: משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וְכוֹבְרוֹ בִּכְבָרָה (מנפה אותו בנפה) עד שמוצא את המרגלית , ומשמצאה הוא משליך את הצרורת (אבנים קטנות) מידו ונוטל את המגלית. ובעניין האש והלהבה והקש אומר: "וישב יעקב"- הַפִּשְׁתָּנִי (מוכר פשתן). הַפַּחְמִי (נַפָּה או עושה פחם) תָּמֵהַ: אנה יכנס כל הפשתן הזה? היה פִּקֵּחַ אחר משיב לו: "ניצוץ אחד יוצא ממפוח שֶׁלְּךָ ששורף את כלו. (כאן הפחמי הוא יעקב והפשתני הוא עשו (ראה עובדיה א/יח) דברים אלה מתארים את כוח שרידותו של עמנו שכמותו מעטה לעומת העמים האחרים שהם גדולים ועצומים ממנו ואשר לא שרדו.

אין לסמוך על בשר ודם

הקנאה מעבירה אחים על דעתם. בעוד הוריהם בחיים, הם מגלים רוחב לב והבנה ומגלים אחוה ביניהם. בלכת ההורים לעולמם, מתחילה הקנאה המלבה את השנאה ביניהם. הפרשה וישב ממחישה זאת בצורה מיוחדת. כאמור הקנאה ביוסף הביאה את האחים לרקום מְזִמָּה להרוג את אחיהם יוסף כי יעקב אביהם אהב אותו. ראובן ויהודה הם שהכשילו את המזימה להרוג אותו שנאמר: וישמע ראובן ויצילהו מידם (לז/כא) . ויהודה ברגע האחרון שכנע את אֵחָיו שלא יהרגו את יוסף: ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וְכִסִּינוּ את דמו. (לז/כו) . מעשהם זה של ראובן ויהודה עתיד להצילם מעונש כבד, כי שניהם חטאו מאוחר יותר בגילוי עריות. ראובן חָטָא ביודעין, כשעלה יצועי אביו: וילך ראובן וישכב את בילהה פילגש אביו. ויהודה חָטָא שלא ביודעין כאשר שכב עם תמר כלתו, שהסתירה ממנו את זהותה וטמנה לו פַּח. הצלת יוסף ממות עתידה להביא ברכה על ישראל כולו כאשר יוסף במצרים יעלה: מִבֵירָא עֲמִיקְתָא לְאִגְָרא רָמָא .(מבור עמוק לגג גבוה) אחרי שהתגלגל לבית הַסֹּהַר שם בגלל צדקנותו שֶׁלֹּא לְהִתְפַּתּוֹת עם אשת פוטיפר אדונו, יוסף עשה בבית הַסֹּהַר שימוש בחכמת פענוח החלומות, אשר למעשה בגללה הוא התגלגל לשם. בבית הַסֹּהַר מפענח חלומות שר המשקים ושר האופים שישבו אסירים שם. כאשר פענח חלומו של שר המשקים ובשר לו כי הוא עתיד לשוב על-כנו הוא בקש ממנו טובה: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ....והזכרתני אל פרעה.(מ/יד) כמובן ששר המשקים שכח אותו. כתוצאה מכך שבטח יוסף באדם בשר ודם, ישב שנתיים נוספות בבית הסהר. לכן נצטוינו שלא לסמוך על בשר ודם צריך לסמוך על עצמך, כדי שאלהים יזכור אותך וילחם לך.

הָעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּתּוּי וְהוּא עוֹמֵד יָצִיב
וּמַצְלִיחַ לִדְחוֹת מְפַתִּים וּבְלַאו יָשִׁיב
לֹא יְפַתּוּהוּ חַטָּאִים שֶׁיִמְצָאו סָבִיב
אִם לְטֹהַר מִדּוֹתָיו וּלְמַצְפּוּנוֹ יַקְשִׁיב
לִשְׁמוֹר שִׂיחַ וָשִׂיג וְלָדַעַת לְהַנְהִיג
וְכִי רַק יוֹסֵף חָלַם וּמְבוּקָשׁוֹ הִשִּׂיג
וְאִם לִזְכִיָּה בְּמַנְהִיגוּת הָאָדָם נִגַּשׁ
יִקַּח זֹאת בְּיֹשֶׁר וְלֹא כְּשַׁי עַל מַגַּש