את מי מעניינת האמת המטרידה

אתמול (25.11) שיגרתי מחאה ליואב יצחק. חשבתי שאסור לשאול את הציבור במשוב האם לדעתו ביצע ניצב בר-לב עבירת מין. נושא כזה חייב להתברר בחקירה מדוקדקת כדת וכדין ולציבור אין שום דבר לומר על כך עד שיבוררו הגרסאות הסותרות. אם 80% מהציבור יאמינו שניצב בר-לב לא עבר כל עבירה אין לממצא כזה משמעות כלשהי, או לפחות במדינה מתוקנת לא צריכה להיות לו משמעות.

ייתכן שטעיתי - אף אחד לא באמת מעוניין בתוצאות החקירה של מח"ש ובברור מדוקדק של הגרסאות. המתלוננת ד"ר אורלי אינס בחרה במודע לנהל את הקרב בזירה הציבורית תוך "חשיפת זהותה". מכל עבר זורמות אליה ברכות נרגשות של פעילות פמיניסטיות על אומץ ליבה המופלג ונכונותה להיחשף מהווה לגביהן את ההוכחה האולטימטיבית לאמינות תלונתה. הקרב הזה לא יוכרע בבית המשפט ואף לא בדיון משמעתי, הוא יוכרע במאבק על דעת הקהל ותוצאותיו לא יהיה להם כל קשר למה שעשה, או לא עשה, ניצב בר לב לפני שנתיים וחצי על מדשאת המלון בכינוס צמרת המשטרה.

מתחילת הפרשה היה ברור על סמך כתבות רבות שהתפרסמו בד-בבד, כמו אלו שהתייחסו לתקינות המכרז בו התקבלה ד"ר אינס למשטרה, במי מדובר- צריך היה להיות מטומטם גמור כדי לא להבין את ההקשר וניתן בוודאות לקבוע שד"ר אורלי אינס לא חשפה את זהותה שכן זהותה הייתה ידועה לכל. "החשיפה" הפורמאלית היא צעד הכרחי לניהול מאבק הציבורי על ידה וקבלת תמיכה מכל ארגוני הנשים ושאר הדמויות המעורבות תמיד בפרשיות אלו. מבחינה זו מדובר בצעד יחצ"ני מבריק. אפשר לשער כי אלמלא ניחנה המתלוננת ביכולות לניהול יחסי ציבור היא לעולם לא הייתה מגיעה למעמדה במשטרה.

בכל הנוגע להגשת התלונה התנהלותה של ד"ר אינס תמוהה ביותר ואכן ברשימה מצוינת מנתח יהונתן דחוח - הלוי את התמיהות. בקצרה אומר שאישה עצמאית ובעלת מוניטין ברמתה של ד"ר אינס אינה המתלוננת המפוחדת שניתן להבין מדוע היא משהה תלונתה זמן רב כל כך. קשריה הענפים [ גם הרומנטיים] עם דמויות בצמרת המשטרה, האינטרסים שלה, העובדה שכעת מתנהל המרוץ לכהונת המפכ"ל הבא, כל הגורמים הללו מצביעים על כך שעיתוי הגשת התלונה אינו מקרי והגשתה באיחור חשודה במניעים זרים. ממילא יש לשיהוי הבלתי מוסבר הזה גם השלכות על מהימנות התלונה.

תלונה, אפילו נמסרה ממניעים זרים, היא עדיין תלונה שחובה לחקור ולברר והעובדה שיש למתלונן מניעים זרים, או אפילו נפסדים, אין בה בהכרח כדי להביא למסקנה שהתלונה הינה תלונת שווא. לא מעט עבריינים נתפסים ומועמדים לדין בשל תלונות שהמניעים להגשתן הם מניעים פסולים והמתלוננים עצמם הם אנשים שאינם ראויים לדברי שבח. אם נפסול תלונות שהוגשו ממניעים פסולים נשתק חלק גדול מעבודת המשטרה.

מאידך דווקא הנשים צריכות להיות מוטרדות מהתנהלות המתלוננת. על-אף ההגדרות האובייקטיביות שבחוק למניעת הטרדה מינית יהיה תמיד קיים יסוד סובייקטיבי בבדיקת העבירות ועל כן סוגיית כנות התלונה תהיה תמיד בעלת משמעות. חיבוק לוהט בלתי רצוי [מעשה מגונה] לא ייחשב בעיני אישה אחת כמטריד במיוחד ואילו אחרת תראה בו משהו בלתי נסבל. הצעות חוזרות לא רצויות על-רקע מיני ייתפסו אצל אחת כמטרידות ואחרת תפטור אותן בלגלוג קל. בסופו של יום תמיד נשאל אם המתלוננת המסוימת אכן הוטרדה על-ידי התנהגות שעל-פי החוק מוגדרת כמטרידה, או שמא בהגשת התלונה היא מבקשת להשיג יעד אחר.

שימוש במכשיר התלונה על-מנת להשיג יעדים אחרים מלבד ההגנה על האישה הנפגעת יפעל בסופו של דבר כבומרנג ויפגע בהשגת מטרות החוק. רבים מאלו שתמכו בחקיקת חוק מניעת הטרדה מינית יש להם הרהורים חוזרים בנושא. יש לדעתי מקום לבחינה מחדש של הוראות החוק תוך בחינה של השימוש לרעה שנעשה בהן, אם במישור הגשת התלונות ואם במישור הגשת תביעות פיצויים מפוקפקות. באווירה היום האומץ האמיתי כרוך בהעלאת דרישה זו כנושא לדיון ציבורי - איני מאמין שימצאו אנשי ציבור שיעיזו לעשות זאת.