שואה ושקר

במאמרו של ד"ר אילן שדה, שהתפרסם באתר News1 (בתאריך 24.1.11) תחת הכותרת "שקרי שואה", כותב המחבר: "איש לא חזה ולא יכול היה לחזות את השואה. היו אומנם סימנים מבשרי רעות, אבל שואה מפלצתית כפי שהתרחשה בשנים 1945-1941 לא נצפתה על-ידי איש". בדבריו אלה, חוזר המחבר על טענה המושמעת מדי פעם, גם על-ידי מלומדים, ושבטעות יסודה. הוא מתייחס כמוהם לאמירה זו, כאל קביעת עובדה היסטורית מוכחת.

בחינה מעמיקה ונכונה מגלה כי היו מעטים, שחזו מבעוד זמן את בוא השואה, את ממדיה ומשמעותה הנוראה. זאב ז'בוטינסקי, בהיותו בעל חוכמה-היסטורית ובעל כוחות נפש גדולים, הבין את גודל הסכנה והזהיר מפניה. את אזהרותיו העלה על הכתב במאמרים שפרסם והן בנאומים שנשא במקומות רבים. עדיין יש עימנו מעטים שנכחו בהרצאותיו בעת מסעותיו בקהילות ישראל שבגולה וששמעו מפיו את זעקתו: "יהודים הצילו את עצמכם, האדמה רועדת". וכך הוא אמר באסיפת עם שהתקיימה בוורשה שבפולין בתשעה באב תרצ"ח-אוגוסט 1938: "...אינכם רואים את הוולקן שיציף אתכם באש השמדה. ואני רואה תמונה זוועתית. נשאר רק זמן מועט כדי להנצל". ובמקום אחר אמר (בפתיחת ועידת-היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, ספטמבר 1935): "חיים אנו, כנראה, על מפתנה האחרון של התהום, ערב השואה המכרעת בגטו העולמי".

המשורר אורי צבי גרינברג, תלמידו ורעו של זאב ז'בוטינסקי, כתב כבר בשנת תרע"ח-1918 בכתב העת "הקול היהודי": "מה לכתוב, מה לומר, מה לעשות? מה לכתוב אודות עם נכחד, כחיית פרא במצוד...". ובשנת תרפ"א-1920 פרסם בעיתון "טאגבלאט" סיפור קצר בשם "גלגלתא" ושם כתב: "פעם נרדמתי עמוקות והייתה לי עליית נשמה... על המדרגות הרחבות, מתגוללות ידיים שבורות, ידי קדושים מבקשי רחמים-ראשי יהודים כרותים-המון המון-...". בשנת תרפ"ג-1923 בכתב העת "אלבטראס" (יצא לאור בברלין) בפואמה "במלכות הצלב" כתב: "אך אני אגידכם נבואה,- הנבואה השחור - כשהגז המרעיל כבר יחדור אל-תוך היכלות...". וכן: "עשרה יוותרו, יהודים-של-פצעים, שריד הפליטה של דמים, כדי להראות: שהייתה כאן אומה על ארץ הדוי של הנוצרים...".

בשנת תרפ"ג-1923 במסה "לעת נעילה, אורי צבי גרינברג: מולדת הדווי על אדמת הסלווים" (התפרסמה בכתב העת "אלבטראס") כתב: "צלצלה שעתנו השלוש-עשרה. הנוראה בשעות..." - "הזוועה אוכלת לתוך ראותי,- אני לבדי". בשנת תרפ"ה-דצמבר 1924, במאמרו "על אדרסת התאחדות הקתולים ברומא" (התפרסם בכתב העת "סדן") כתב: "אני מאמין שאפשר - אפשר שיהיה פוגרום נורא בכל עיר שיהודים בה...". וכן: "הנצרות בגילויה עכשיו, היא נגד קיומנו בעולם כלל...", "...עד עכשיו יכלה לטכס עצה בנחת, איך לעבד תוכנית לקעקע אוכלוסי יהודים ולהביא עליהם שואה...". ובשנת תרפ"ד-ינואר 1924, במאמרו "במורד" (התפרסם בעיתון "הדואר" בניו-יורק) כתב: "...יקומו נוצרי אירופה וערכו מטבח-חג לצלב ולשמים שלהם ולחמשה-עשר מליונים מדוקרים לרגליהם...", "היש מגור איום ונורא מזה?!".

אפשר להיווכח, כיצד שני אנשי-רוח גדולים, בעלי תפישה רוחנית עמוקה, ראו את הבאות ותיארו בכתב ובעל-פה, כמעט באופן פרוטוקולרי, את המאורעות העתידים לבוא ואף השתמשו במילה "שואה" לתאר את החורבן העומד להתרחש.

חשוב לציין, כי המשורר התנגד לשימוש במילה "שואה" כביטוי שניתן לרצח הנורא אותו עבר העם היהודי, ודרש לכנותו "חורבן הגלויות". הוא סבר, כי הגדרת רצח העם (שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית), כ-"שואה", יש בה כדי לבטא התחמקות מהצורך לבחון את הגורמים שהביאו לדבר ולהסקת המסקנות המתבקשות כתוצאה מכך.

מכאן, אפשר לקבוע, כי שקר היא האמירה לפיה "איש לא חזה ולא יכול היה לחזות את השואה". האומר אותה מעיד כי אף לאחר התרחשותה, הוא לא תפש נכונה את סיבותיה ואת תוצאותיה הקשות. והחמור הוא, שהוא לא הסיק את המסקנות המתבקשות לחיינו
כעם, היום ובבאות.

נ.ב. הדברים אותם כתב ד"ר שדה כנגד אנשי הלח"י, מעידים ומצביעים על שיפוט לקוי וחוסר הבנה באשר לאירועים שהתרחשו, וניתוחם. מעבר להיותם של דבריו משום דברי ארס ובלע כנגד אלו שמסרו את נפשם להצלת עם-ישראל, לחירותו ולהקמת מדינה עברית, הם אינם נכונים מבחינה היסטורית. ובלשון חכמים: "ואידך זיל גמור".