מבקר המדינה ובג"צ - הזרוע המוסדית החדשה השלטת

החוק השולט בטבע - שאין "וואקום". במקום שנוצר או יש חשש ל"וואקום", נכנס תמיד אלמנט אחר שמשתלט על המשבצת הריקה או החלשה ויוצר מצב חדש.

הבג"צ, התרחב וייחס לעצמו, שטחי שפיטה שלא היו לו בעבר ושאינם מופיעים בספר החוקים שלנו המגדיר את גבולות פעולתו של בג"צ.

לדוגמא: בג"צ לא צריך להתערב בנושאי דת, מוסר או ביטחון, או לקבוע תא משפחתי חדש, מודרני, המנוגד למסורת היהודית. בג"צ לא צריך לפלוש למחוזות שלא ניתנו לו בחוק ולא יכול לפעול לפי העיקרון של "הכל שפיט", שהנהיג הנשיא היוצא פרופ' ברק. לאידיאולוגיה זו קמו מתנגדים רבים לרבות שופטים עליונים, אך הדעה הזו עדיין שולטת.

שופטי בג"צ, כמו מוסד מבקר המדינה על צוותו, לא ביקשו את הסמכויות הנרחבות ושטחי הפעולה החדשים, אבל קיבלו אותם ואימצו אותם בהתלהבות, מאחר שהם נותנים להם עוצמה, מעמד מיוחד וכוח שליטה.

כך, בדרך האיטית ובזחילה כלפי מעלה, משך שני העשורים האחרונים, הפך מוסד מבקר המדינה לזרוע עצמאית חזקה, שליטה ובעלת השפעה מכרעת בהחלטות רבות של הממשלה.

מה הסיבות לכך?

כפי שאמרתי לעיל בפתיח - כמו שאין "וואקום" בטבע, אין "וואקום" ממשלי ופוליטי בחברה דמוקרטית. ככל שזרועות השלטון ובמיוחד הכנסת, על וועדותיה השונות והממשלה על שריה - נחלשו, גמגמו, זגזגו, לא רצו או פחדו להחליט או לקחת אחריות ולהחליט במהירות, כך הלכו בג"צ ומבקר המדינה הלוך ונתחזקו, כי פשוט פנו אליהם לעזרה והצלה.

משך השנים האחרונות, היינו עדים לתופעה מוזרה, שבכל בעיה מוסדית או פוליטית, רצו מייד או לבג"צ שיחליט או למבקר המדינה שיבדוק ויביע עמדתו. האבסורד הזה הגיע עד כדי קיצוניות, שגם עיריות ומועצות מקומיות על כל שסכסוך או פילוג או בחירות, פנו לבג"צ שיפתור להם את הפלונטר. וכך החלה תקופה שבה "בגצצו" על כל דבר.

החולשה של המוסדות והמפלגות, החולשה של המנהיגות, הוא הדלק לעליית כוחם של מבקר המדינה ובג"צ. תופעה לא רצויה ולא נבחרת בכל הנוגע לשלטון תקין ופעילות מוסדית עצמאית.

מוסד מבקרה המדינה וסמכויותיו

מבקר המדינה פועל מכוח חוק מבקר המדינה - (נוסח משולב) תשי"ח-1958, המעניק לו סמכויות רחבות, לחקור ולבקר את זרועות השלטון, אם כי לא נותן לו מספיק סמכויות עונשיות וכוח חוקי לכפות את ממצאיו וחוות דעתו על משרדי הממשלה המבוקרים.

תולדות מוסד מבקר המדינה מאז הקמתו לא היו מרשימות ביותר. מבקר המדינה, כמו ד"ר נבנצאל שהיה מבקר משך תקופה ארוכה למדי (כמה קדנציות) בשנות ה-60, היה אדם ישר, הגון, אבל חסר כריזמה, מנהיגות ואסרטיביות הדרושים כמתברר לתפקיד זה. הדוחות שלו היו יבשים ואנמיים. פעם בשנה דווח עליהם משך יום-יומיים והם הונחו על המדפים או מתחתיהם והעלו אבק עד לשנה הבאה. שרי הממשלה ומשרדי הממשלה לא התרגשו מהדוחות ולא עשו די כדי לתקן או לשנות את ממצאי המבקר. ואולי בשל כך הוא נבחר כל פעם מחדש מספר קדנציות רצופות, כי לא הזיק לאיש ולא הפחיד איש.

הרוח השתנתה עם מינויה של גברת בן-פורת (שופטת עליונה בדימוס), למבקרת המדינה. בשל יוזמותיה, אישיותה החזקה והלא מתפשרת, מוסד מבקר המדינה קיבל מעמד ראוי וחזק - הגם לא מספיק מוערך דיו. על בסיס זה החל לפעול בנמרצות ראויה לציון המבקר, השופט המחוזי (בדימוס) עו"ד מיכה לינדנשטראוס, שהחליף את השופט העליון (בדימוס) גולדברג.

השופט מיכה לינדנשטראוס, מייד עם מינוי לתפקיד, עורר מחלוקות לא מעטות. משרד ראש הממשלה, בתקופת אולמרט, השמיץ והסית נגדו, בקשר לחקירות על ממשל בתקופתו ועל ראש הממשלה אולמרט בעצמו.

כתבי האישום שבאו בעקבות ממצאי המבקר, הן כנגד אולמרט, נגד שולה זקן, רשות המיסים וכל המתלווה לכך, הגיעו ליועץ המשפטי לממשלה מבדיקותיו של המבקר (שריכז התלונות גם מתחקירי העיתונות) והראיות שנתגלו במהלך החקירה והבדיקה של צוות מוסד המבקר.

המבקר לינדנשטראוס הצטייר כלוחם בשחיתות הציבורית, בשל מעשיו אלו, וגם בשל תקיפותו, אומץ ליבו ושימוש נכון, יעיל וחכם באמצעי התקשורת.

הביקורות נגד המבקר גברו, ככל שהוא העמיק לחקור את גופי הממשלה, תוך הוצאת דוחות ביניים, ולא רק דוחות שנתיים. תוך טיפול פרטני בסוגיות בוערות, לפי פניית וועדת ביקורת המדינה של הכנסת או פניות ישירות של שרים ממונים על משרדים כולל פניות של ראש הממשלה נתניהו - כמו בחקירה על אסון הכרמל.

הבדיקות האחרונות, בנושא הקרקעות של גלנט, שהועברו ליועץ המשפטי לממשלה, הביאו לביטול המינוי של רמטכ"ל שמונה זה עתה וטרם נכנס לתפקידו ע"י הממשלה. זהו מקרה חריג ותקדימי, שלא היה כמותו בעבר וספק אם יהיה בעתיד. לא לחינם רואה גלנט במבקר המדינה את האדם שגרם להדחתו ויוצא נגדו בביקורת נוקבת.

יש להדגיש ולציין כי השחיתות החברתית, ציבורית, מוסדית, היא רעה חולה שיכולה ומפילה ממשלות דמוקרטיות ולאחרונה אנו עדים לכך שהיא מפילה גם ממשלות ומשטרים טוטליטריים או סמי דמוקרטיים, ראה תוניסיה, מצרים ועליית החמאס בעזה על חשבון פת'ח, מאותם נימוקים.

המסקנה המתבקשת מחד-גיסא לחזק ולתמוך במבקר המדינה, המייצג את הציבור שבחר בנבחרים, שיתנהלו וינהלו את המדינה בצורה מוסרית ונקייה. ומאידך-גיסא - לא להגזים בפניות מיותרות למבקר או לבג"צ בנושאים שהם שלטוניים פרופר, כגון: סוגיות ביטחוניות, אתיות ומוסריות ובוודאי לא להשאיר בידיהם את המילה האחרונה במינויים, כמו הרמטכ"ל שהם בסמכות בלעדית של הממשלה. על הכנסת לפעול כיאה לתפקידה וכוחה, על הממשלה - לשלוט ולנהל את המדינה ולשמור על האיזון וההפרדה בין זרועות השלטון, המחוקקת מבצעת ושופטת.